היאבקות: החבורה שזעזעה את ה-WWE

חבורת ה-nWo שנולדה ב-WCW טילטלה את ה-WWE וכמעט גרמה לו לפשוט את הרגל. אז איך אחרי 25 שנים סקוט הול, קווין נאש והאלק הוגן נכנסו יחד להיכל התהילה של הארגון?

ניר קפלן
ניר קפלן  16.05.20 - 12:18

תגיות: WCWהיאבקות

תחילת כתבה

זוכרים את האלק הוגן? ורייזור רמון? ודיזל? אז אני מניח שזה לא יפתיע אתכם יותר מדי שהם היו אמורים להיכנס השנה להיכל התהילה של ה-WWE, ורק הקורונה מנעה את זה מהם. אבל אולי זה כן יפתיע אתכם שזה לא היה אמור להיות כמתאבקים אינדיווידואלים, ואפילו לא בזכות מה שהם עשו ב-WWE. הם היו אמורים להיכנס כקבוצה, כחברי ה-nWo, אבל הטוויסט המעניין הוא שההישג הגדול שזיכה אותם בכבוד הזה הוא העובדה שהם כמעט גרמו ל-WWE לפשוט רגל לפני 25 שנה.

סיפורנו מתחיל בנקודת זמן שאותה רובכם אמורים לזכור. אמצע שנות ה-90 העליזות ב-WWF, ימי היוקוזונות והאנדרטייקרים של עולם ההיאבקות. שניים מהכוכבים הגדולים ביותר בארגון הם רייזור רמון ודיזל, או בשמותיהם האמיתיים סקוט הול וקווין נאש. נסו לזכור את השמות האמיתיים, אגב, זה חשוב. הארגון המתחרה WCW מנסה הכול, בעזרת הזרמת כספים בלתי נגמרת מכיסו של הטייקון טד טרנר, כדי להדיח את ה-WWF ממעמדם כארגון המוביל בעולם, מהחתמת האלק הוגן על חוזה עתק ועד תכנית מתחרה שמשודרת באותם יום ושעה של תכנית הדגל של ה-WWF, מאנדיי נייט רו. ההצלחה, אפעס, היא חלקית בלבד. עד לחודש מאי של שנת 1996.

לפעמים הכוכבים מסתדרים באופן מושלם. ולפעמים הם פשוט מסיימים חוזה באופן מושלם. גם רייזור רמון וגם דיזל היו חתומים ב-WWF עד אותו חודש מאי ב-96. שניהם היו חברים טובים מאחורי הקלעים ולשניהם היו עבר וקשרים ב-WCW, כך שכשקברניטי המתחרה הגדולה של ה-WWF חיפשו שני כוכבי ענק שיגרמו למפץ הגדול שהם חיפשו, היה ברור למי הם יפנו. פערים כספיים מול ה-WWF, תנאים נוחים שחיכו להם ב-WCW ובעיקר הכסף הגדול שהציע טד טרנר סגרו את הפינה. הכול היה מוכן לרגע שיגרום לשפשופי עיניים של אוהדי היאבקות ברחבי העולם.

התאריך המיועד היה 27 במאי 1996. רייזור רמון היה הראשון. ברגע טלוויזיוני מבוים לכדי שלמות, הוא פשוט נכנס לזירה של WCW באמצע קרב, בשיא הנונשלנט. הוא לעג לכוכבי הארגון, זלזל בצופי התכנית ודיבר במונחים של ״השתלטות עוינת״, וזו למעשה הייתה ההברקה הגדולה. WCW לקחה מלחמה מאוד אמיתית בין שני ארגונים ושילבה אותה בעלילה שהצופים ראו על המסך. הגבול בין מציאות לדמיון טושטש לחלוטין, וכולם אכלו את זה עם כפית.

השלב הבא, חבירתו של דיזל, גרם לאפקט המצופה. שני כוכבים גדולים, שעד לא מזמן היו חלק מרכזי ב-WWF, כעת נמרחו על מסכי ה-WCW והוצגו כפולשים לא רצויים. כדי להוסיף לממד המציאותי (ובעיקר כדי להימנע מתביעות), השמות רייזור רמון ודיזל בכלל לא הוזכרו. העלילה הופשטה לכדי ״קווין נאש וסקוט הול ערקו מהארגון המתחרה כדי להרוס את הארגון שלנו מבפנים״. הרייטינג התחיל לטפס, הבאז התחיל להתפשט, אבל עדיין הייתה חסרה חתיכה אחת כדי להפוך את הפאזל למושלם.

אין שם שיותר מזוהה לאורך ההיסטוריה עם ה-WWF מאשר האלק הוגן. הוא היה נושא הדגל בתקופה הכי רווחית של הארגון, הוא היה הנציג שלהם בכל אירוע ותכנית אירוח והוא מכר חולצות משל היו גלילי נייר טואלט ברמי לוי. אז עוד לפני הול ונאש, כשהוגן חתם ב-WCW, הייתה תחושה שהגיהינום קופא. אבל מהר מאוד גילו שם את מה שב-WWF גילו עוד קודם - הקהל התבגר וכבר לא קונה איש מזדקן בתחתונים צהובים שמציל את העולם באופן צפוי ונדוש. אז מה עושים בהיאבקות עם גיבור שאף אחד כבר לא רוצה שיושיע אותו? הופכים אותו לרשע.

כן כן. האלק הוגן, נופת הצופים והסמל הגדול של כל מה ש״טוב״ בהיאבקות צריך להיות, הפך בן לילה לדמות השנואה ביותר בענף. ״נמאס לי.״ הוא אמר, בעוד הקהל זורק אשפה לזירה. ״מיציתי. מבחינתי אין הבדל בין הזבל שבזירה הזאת לקהל שיושב כאן באולם". את התגובות הפושרות שהוא קיבל במשך שנתיים, הוא קרא לקהל לדחוף אתם יודעים איפה. הוגן, הול ונאש קראו לעצמם ״הסדר העולמי החדש״ - nWo, וכך התחיל לו עידן חדש. הם לא רק הגדירו מחדש את גבולות הגזרה של מלחמת הארגונים, הם הגדירו מחדש את השפה שבה ידברו מתאבקים מאותו רגע ועד ימינו אנו.

חברי ה-nWo ניבלו את הפה על בסיס שבועי. הם נתנו רפרנסים לתרבות ההיפ הופ של ארה״ב בשנות ה-90. הם נטשו את בגדיהם הצבעוניים ועטו בגדי רחוב בצבעי שחור ולבן, הם הזכירו את איברי הרבייה הזכריים שלהם (ושל יריביהם) אחת לשלושה-ארבעה משפטים. בקיצור, הם נראו כמו אנשים אמיתיים, הם דיברו בשפה של ״גדולים״ והם דיברו בגובה העיניים לאותם צעירים בני 18-34. וכשאצל המתחרים מה-WWF עוד הופיעו ליצנים, רופאי שיניים ושרברבים רשעים (כן, שרברבים רשעים), זו הייתה חתיכת רעידת אדמה.

בעלי ה-WWF, וינס מקמהון, ראה לנגד עיניו את מפעל חייו מתפרק. הוא הפסיד במלחמות הרייטינג ל-WCW במשך 83 שבועות רצופים וכל ניסיונות המאבק שלו העלו חרס, עד שירד לו האסימון. ההובלה לא תחזור אליו עם אותו מוצר נדוש שדרדר אותו מלכתחילה. אז הוא פשוט נתן גם לחבר׳ה שלו לקלל ולעשות דברים של מבוגרים. החופש היצירתי הזה הוא מה שהעובדים שלו רק חיכו ושיוועו לו. וכך, מתוך המצוקה הגדולה הזאת, נולדו הדמויות שיצעידו את ה-WWF לתוך המאה ה-21. דה רוק, ״סטון קולד״ סטיב אוסטין, טריפל אייץ׳, כל הכוכבים האלה נולדו רק בזכות ההצלחה המטאורית של ניסוי ה-nWo.

ובעוד ה-WWF המציאו את עצמם מחדש, דווקא ה-WCW היו אלה שהתחילו להעלות עובש. לאחר לא פחות משנתיים של וריאציות שונות לאותה עלילה, הפעם היו אלה הצופים שלהם שהתחילו להשתעמם. עוד ועוד מתאבקי עבר של ה-WWF הצטרפו, אבל הבעיה היא שאין הרבה כוכבים עם ההילה של הוגן, נאש והול. וכך דמויות שוליות כמו וירג׳יל, קראש ו-IRS הוצגו כניסיונות פתטיים של ה-nWo להתניע מחדש. תוסיפו לכך את העובדה שהשלושה הפעילו כוח מאחורי הקלעים כדי להישאר בפסגה על אף קריסת הרייטינג, ותקבלו ארגון שלא משכיל למנף את ההצלחה לכדי קידום כוכבים חדשים. למרבה האירוניה, המציאות שהפכה לעלילה, הומרה בעלילה שהפכה למציאות - הול, נאש והוגן באמת פירקו את WCW מבפנים.

כך יצא שפחות מחמש שנים אחרי אותה עריקה של סקוט הול, WCW התפרקה עד שנקנתה במחיר רצפה ע״י ה-WWF. המלחמה הסתיימה, וה-nWo סיימו בצד הלא נכון שלה. בהיותו איש עסקים ממולח, מקמהון החזיר את השלושה לבסיס האם וניסה לאתחל את עלילת ה-nWo בארגון שלו.

באופן לא מפתיע, הברק לא הכה באותו מקום פעמיים ותוך חודשים ספורים ה-nWo התפוגגה, הפעם סופית. הוגן, הול ונאש עוד ינסו להמציא את עצמם מחדש בדרכים שונות, אבל ללא יותר מדי הצלחה. מה שבטוח - עצם העובדה שב-WWE של היום לא תמצאו שרברבים רשעים, אבל כן תמצאו מתאבקים שמופיעים תחת שמותיהם האמיתיים ונשמעים כמו בני אדם אמיתיים במאה ה-21, היא משהו שלא בטוח שהיה קורה ללא אותם חודשים מהפכניים בשנת 1996.