הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מאניה דיפרסיה: על הכישלון של רסלמניה 9

ברט הארט חטף מלח בעיניים, הוגן זכה באליפות ה-WWF והיו גם שני ליצנים בשם 'דוינק'. "מאחורי החבלים" על רסלמניה 9, שזכור לטובה לילדי הניינטיז, אך זכור פחות טוב לארגון

ניר קפלן
ניר קפלן  14.10.19 - 09:39

תגיות: WWF

זוכרים את הרסלמניה ההיא בלאס וגאס, תחת כיפת השמיים, עם האלק הוגן, יוקוזונה והמלח בעיניו של ברט הארט? ובכן, ב-WWF היו מעדיפים לשכוח אותה.

כמו רוב בני דורי, מעז ומהמר שגם כמו רוב קוראי הטור הזה, אני נחשפתי להיאבקות באמצע שנות ה-90, עם דמויות כמו ברט הארט, שון מייקלס ורייזור רמון. בהתאם, האירוע הראשון שראיתי היה רסלמניה 9. אבל בעוד אני, ואולי גם אתם, התאהבתי ב-WWF באותם ימים, הארגון עצמו היה תקוע בתהליך מתסכל של ניסוי וטעייה. כי מה שעבורנו היה אהבה ממבט ראשון, עבורם היה שיאו של שפל יצירתי וכלכלי שהם פשוט לא ידעו איך לצאת ממנו.

כדי לדבר על רסלמניה 9, ובכלל על 1993, צריך לחזור דווקא לשנות ה-80, עידן שכל כולו סבב סביב שם אחד – האלק הוגן. הוא היה האלוף הנצחי, הוא היה הפנים של החברה והוא לא הפסיק להטיל ביצי זהב. הנוסחה של הוגן מגן על הכבוד האמריקאי נגד הזר התורן, או סתם נגד מנוול אמריקאי, הוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש וב-WWF לא ראו סיבה לשנות אותה, בהתאם לגישה האמריקאית הרווחת - אם זה לא מקולקל, אל תתקן את זה. ואז זה התקלקל.

הילדים שגדלו על הוגן התבגרו, והצעירים יותר פשוט חיפשו משהו אחר. הוגן עצמו, כמי שלמד להכיר את התעשייה לפני ולפנים, היה מהראשונים לזהות שאולי הגיע הזמן לשינוי. הוא החליט לנסות את מזלו בהוליווד, ובהיעדרו, הדעיכה הכלכלית של הארגון רק הלכה והחמירה. אם בתנאי מעבדה הפיתרון היה ליצור גיבור גדול-מהחיים חדש, רשויות האכיפה של ארה"ב חשבו אחרת. שורה של חקירות הובילה את ה-FBI למסקנה שאותם גיבורים הם, איך נאמר, לא בדיוק גדולים מהחיים באופן טבעי. המילה "סטרואידים" הופיעה בכותרות העיתונים במשך חודשים רבים, וה-WWF עמדו בפני נזק תדמיתי במקרה הטוב, ובפני סנקציות פליליות במקרה הרע.

על מנת להסיט את האש וליצור אליבי, הוחלט ללכת על מודל חדש. לא עוד הענק שנאבק בענקים, אלא דמויות יותר אנושיות, באופיין ובמראה שלהן. הגיבור החדש יתבסס יותר על טכניקה, על סיבולת ועל כוח רצון. הגיבור החדש יהיה דוד שינצח בכל פעם מחדש את גוליית. הגיבור החדש יהיה ברט "היטמן" הארט.

הארט אמנם לא היה איש קטן-ממדים, אבל רק כדי לסבר את האוזן, בינו לבין הוגן הפרידו 20 ס"מ, 30 ק"ג וכן, ככל הנראה גם כמה חומרים שזרמו בדם. הוחלט לתת לו את תואר האליפות לקראת סוף 1992 ולקוות לפגוע בשתי ציפורים במכה אחת – גם להרגיע את הרוחות בכל הנוגע לשימוש בסטרואידים בארגון וגם לנסות לצאת מהקופסה בדרך לשחזור ההצלחה הכלכלית של העשור הקודם.

זה לא עבד. אמנם כדור השלג קצת נעצר, אבל ה-WWF המשיך להפסיד. אנשים פשוט הפסיקו לבוא, הפסיקו לצפות בטלוויזיה והפסיקו לקנות את המרצ'נדייז. הוגן, בינתיים, לא מצא את עצמו בהוליווד והתחיל לגשש לגבי חזרה לתעשייה שהפכה אותו לכוכב. כמו קבוצת כדורגל ישראלית שמחפשת את הפיתרון הקל ופונה לליגיונר שלא מקבל דקות באירופה, כך פנה ה-WWF להוגן בתקווה שיעשה את ההבדל. אולי עם גרסה יותר רזה של הוגן, לצד ברט הארט וחבריו הצעירים כנושאי הלפיד, יימצא סוף סוף הקונספט שיתחיל להזרים כסף לקופה.

הבעיה היחידה היא, שהדבר היחיד שיותר גדול משריריו של האלק הוגן הוא האגו שלו. הוא לא התכוון לחזור ל-WWF כדי לנגן ככינור שני. הוא רצה לחזור להיות האלוף, כדי לקבל את תשומת הלב המירבית ואת המשכורת הגבוהה ביותר. לכן, כשיצאה ההודעה שהקרב של הוגן ברסלמניה 9 בכלל יהיה קרב זוגות, בעוד הקרב המרכזי יהיה בין ברט הארט ליוקוזונה, הורמו לא מעט גבות. כולל זו של הארט עצמו. כל הניסיונות להרגיע אותו לא עזרו, ורק יום לפני האירוע עצמו הוא למד שזה שאתה פרנואיד לא אומר שאתה לא מפסיד ליוקוזונה.

את מה שקרה על המסך רובנו זוכרים – הארט היה קרוב לנצח גוליית נוסף, עד שמיסטר פוג'י הרשע הטיח מלח בעיניו. גיבורנו התעוור זמנית והפסיד את החגורה ליריבו היפני. אז יצא הוגן כדי לוודא ש"חברו" הארט בסדר ופוג'י ויוקוזונה, שיכורים מכוח ניצחונם הטרי, קראו תיגר גם על הוגן עצמו. הוגן, שבכלל יצא רק כדי להפגין חברות ואחווה, נענה, בעידודו של הארט, ואיכשהו, בתוך דקות ספורות, עברנו מאלוף ה-WWF ברט הארט, לאלוף ה-WWF  יוקוזונה לאלוף ה-WWF האלק הוגן.

מה שקרה מאחורי הקלעים היה דרמטי לא פחות. באוטוביוגרפיה שלו, מתאר הארט באריכות את קורות אותו היום. מההתעלמות שהוא זכה לה מהוגן, דרך ההבטחה של הבעלים - וינס מקמהון - שהוא ימשיך להוות גורם מרכזי בעלילה ועד לתמיכה שקיבל מחברים דוגמת שון מייקלס והאחים סטיינר, שדאגו להבהיר לו עד כמה חדר ההלבשה לא מרוצה מההחלטה. הארט עצמו מתאר כיצד הודיע למקמהון שהוא חייל של המערכת ומוכן לעשות את כל שיתבקש ממנו. אבל בעומק לבו, הוא מספר, הוא ציפה ואף קיווה, שהחזרה של הוגן כאלוף תתפוצץ בפנים של כולם.

על פניו, הארט טעה. הפרסום שהוגן יחזור להתאבק ברסלמניה הוביל לכך שההכנסות ממכירת כרטיסים לאירוע היו גבוהות מהמצופה. הוגן זכה לתגובות החזקות והחמות ביותר מהקהל ב"סיזר'ס פאלאס". התמונות בסוף האירוע, של הוגן חוגג עם החגורה אל מול קהל משולהב, הזכירו את אותם ימים עליזים של שנות ה-80 וגרמו לאופטימיות לא כל כך זהירה בקרב קודקודי הארגון.

מתחת לפני השטח, המציאות הייתה קצת אחרת. ההכנסות לא נבעו מקהל שעט על הקופות, אלא ממחירי כרטיסים גבוהים ומעסקאות בארטר עם מלונות ובתי קזינו בלאס וגאס. הכרטיסים פשוט נקנו בסיטונאות ובאופן אוטומטי, וחולקו כפרסים למהמרים הכבדים ולאורחים בעלי שם ומוניטין שהגיעו יחד עם משפחותיהם. אלה, באופן טבעי, לא בהכרח הכירו את מתאבקי ה-WWF והריעו להוגן פשוט כי הוא השם היחיד שהם כן זיהו, זכר לאותם ימי זוהר. אבל לרוע המזל, אנשי עסקים לרוב לא צופים בתכניות היאבקות, לא קונים כרטיסים ביום שאחרי ובגדול, לא מזרימים כסף. רסלמניה 9, כך התחיל להתבהר, לא הייתה יותר מהבלחה רגעית.

ובכלל, כשמביטים בשאר הקרבות של האירוע, מבינים עד כמה ה-WWF היה במצב קשה. הפתרונות הנואשים לדעיכה היצירתית התבטאו בהלבשת כל צוות השידור בבגדי טוגה ובהרכבתם על גמלים, בדמותו של ענק בגובה 2.20 מ' בשם ג'איינט גונזלס שבקושי הצליח לזוז בקרב שלו נגד אנדרטייקר ובגימיק של שני ליצני "דוינק" זהים (שאחד מהם נאלץ לחכות מתחת לזירה מתחילת האירוע ועד סיומו על מנת למכור את האשליה עד הסוף).

בהתאם, הדעיכה הכלכלית לא רק שלא פסקה, אלא הלכה והחמירה. הוגן, כעת האלוף והפנים של הארגון, ערך רק הופעות ספוראדיות וכשהבין שהוא לא מצליח לעצור את ההדרדרות, הוא בדק שוב אפשרויות של נטישת הספינה והחל במו"מ עם ארגון היאבקות יפני מצליח. בנוסף, ובהתאם לתחזיותיו של ברט הארט, אוהדיו הפכו מרירים ובאו פחות ופחות לאחר שהגיבור שלהם הורד מגדולתו. ה-WWF כולו נראה חסר חזון, חסר כיוון, אולי אפילו חסר עתיד.

אבל לסיפור הזה יש סוף טוב. בערך. הגורל כופף את ידיהם של אנשי ה-WWF. הוגן, כצפוי, עזב (מה שגרר מרירות של שנים מצד הארט, שציפה לקרב שבו הוגן "יעביר לו את הלפיד"), ניסיון להפוך את לקס לוגר להוגן חדש נכשל וכשוינס מקמהון הסתכל ימינה ושמאלה, הוא מצא רק אדם אחד שמתאים לקחת את הארגון קדימה. זה שוב, או יותר נכון עדיין, היה אותו האיש בטייץ הוורודים.

הארט ניצח את יוקוזונה בקרב על התואר ברסלמניה 10 ומאותו רגע והלאה שנות ה-90 אכן התאפיינו בדור חדש, צעיר ודינמי. הארט, מייקלס, רמון ודיזל היו הבאים בתור, ולקראת סוף העשור התחלפו בשמות כמו "דה רוק", "סטון קולד" סטיב אוסטין ומיק "מנקיינד" פולי, שהחזירו עטרה ליושנה וסייעו ל-WWF לחזור סוף סוף לרווחיות של שנות ה-80. אבל קשה לומר שלמדו שם את הלקח. גם היום, כשהעניינים מתחילים להסתבך קצת, הפיתרון הראשון הוא ה"ליגיונר" התורן, ולא, נגיד, לנסות לפתח את אחד המתאבקים הקבועים בעלי הפוטנציאל. אגב, יש לכם ד"ש מאלוף ה-WWE החדש, ברוק לסנר.