$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

לבבות שבורים: סיפורו העצוב של אוון הארט

בעל כורחו, "האח של" הפך למזוהה עם הצד האפל של ההיאבקות

ניר קפלן
ניר קפלן  09.11.19 - 09:12
(By Mandy Coombes - Flickr)
(By Mandy Coombes - Flickr)

תגיות: היאבקות

כולנו מכירים את רגעי ה״מה היה קורה אם״. לכל אחד מאיתנו יש אחד כזה - אם הייתי לוקח את הצעת העבודה ההיא, אם הייתי נשאר לגור בעיר הזאת, אם הייתי מוותר על החלום ההוא. אלה רגעים שמעסיקים אותנו כי הם היו יכולים לשנות לנו את החיים. יש גם לא מעט רגעים כאלה בסיפור של אוון הארט. רק שבמקרה שלו - הם היו יכולים להציל לו את החיים.

מה אם הוא בכלל לא היה נכנס לזה?
כבר מההתחלה, קריירת היאבקות ארוכת שנים לא הייתה עניין מובן מאליו עבור הצעיר מבין 12 האחים לבית הארט. הוא היה קטן ממדים, יותר מבוסס התעופפויות ממבוסס שרירים וכריזמה. בעולם ההיאבקות של סוף שנות ה-80, בטח בארה״ב, זה היה מתכון בטוח לכישלון. אחיו ברט לחץ על העסקה שלו ב-WWF והתוצאה - ״הבלו בלייזר״, דמות מוגזמת של גיבור על עם תלבושת זולה שאשתו מרתה הייתה צריכה לתפור בעצמה. בהמשך, אגב, עוד נחזור למרתה.

בכל מקרה, הבלו בלייזר לא רק סבל ממראה מגוחך, אלא גם מיחס מזלזל של מקבלי ההחלטות. אף אחד לא האמין שבחור בגובה 1.80 מ׳ ״בלבד״ יכול באמת להיתפס כגיבור ע״י הצופים הצעירים, אז הוא פשוט הפסיד. ואז הפסיד. ואז הפסיד עוד קצת. עד שהוא עזב. למעשה, הפרט היחיד הראוי לציון מהקדנציה הזאת הוא העובדה המצמררת ששמו המקורי בכלל לא היה הבלו בלייזר. יש שיגידו עקב החלטה מודעת שהוחלפה בהמשך, יש שיגידו עקב טעות של כמה קריינים, אבל אוון הארט התחיל את הקריירה בכלל בתור ה״בלו איינג׳ל״. 10 שנים לפני התאונה הנוראית ההיא, הם קראו לו המלאך הכחול.

מה אם הוא היה פורש באמצע שנות התשעים?
השנים עברו ואוון חזר ל-WWF, הפעם תחת שמו המקורי. שינוי השם לא שינה את התפיסה לגביו - הפעם במכנסיים מנופחים ושלייקעס, הוא קיבל תפקיד מתסכל של מנצח נמושות ומפסיד לכל השאר. סתם עוד אחד. הוא כבר התחיל להרהר בפרישה ולהגשים את חלום ילדותו להיות כבאי. רק שהיה שוני אחד מתקופת הבלו בלייזר - אחיו ברט היה הכול חוץ מסתם עוד אחד. הוא היה אחד הכוכבים הגדולים של הארגון, וההשפעה שלו מאחורי הקלעים הייתה בהתאם.

לקראת סוף שנת 1993, דווקא ברט היה זה שמצא את עצמו בצומת דרכים. הפיאסקו של רסלמניה 9 היה מאחוריו וקו עלילה של סכסוך בינו לבין ג׳רי ״המלך״ לולר נקטע לאחר הסתבכות של האחרון באישומי בעילת קטינה. היה צורך בסיפור חדש עבור ברט, והתכנית שהוצעה הייתה חסרת תקדים - חודשים של פיתולים ותפניות יובילו לנקודת שיא עוצמתית - קרב בין אחים ברסלמניה.

מדובר היה בתכנון ארוך ודקדקני, טלנובלה בבישול ארוך. ברט היה אמור לצבור הצלחה אחרי הצלחה, בעוד אחיו ממשיך לצבור תסכולים. בכל פעם שייראה שהשניים מצליחים לגשר על הפערים ולאחד כוחות, ברט שוב יאפיל על אחיו ויגרום לו להרגיש נחות. עד שזה יהיה יותר מדי. וברגע דרמטי ומבוים היטב, דווקא האח הקנאי הוא זה שיעמוד בין ברט לבין התהילה, עד שהברירה היחידה אכן תהיה אותו קרב-אחים. רסלמניה 10 נבחרה כאירוע היעד לעימות שיכניס מיליונים, עת ברט סוף סוף יילחם באחיו ברוס.

רגע, מה? אה כן. התכנון המקורי בכלל לא כלל את אוון הארט, אלא את ברוס הארט, האח המבוגר יותר. בנוסף להיותו מתאבק מזדקן שלא מוצא את עצמו בתעשייה, הוא גם היה תסריטאי היאבקות. תסריטאי די מוצלח, למען האמת. כישורי הכתיבה שלו פרנסו את ארגון ההיאבקות הקנדי סטמפיד, בו גדלו האחים הארט, לא מעט זמן. הוא עמל חודשים רבים על התסריט הזה, תסריט חייו, אם תרצו, שבו הוא יחזור לזירה דווקא נגד אחיו. ברט קיבל את התסריט והתאהב בו, אבל התנה את קיומו בשינוי אחד - אוון יתפוס את מקומו של ברוס, והקרב, בהתאם, יהיה נגד האח הקטן דווקא.

בבתי ספר להיאבקות לומדים עד היום את ברט הארט-אוון הארט כקרב קרוב לשלמות. סיפור הרקע שנגע ללבו של כל מי שחווה קנאת אחים על בשרו הצטרף לאותה יכולת טכנית מלוטשת שכל כך אפיינה את האחים הארט. שנים מאוחר יותר נשאל ברט מה היה סוד הקסם של הערב ההוא במדיסון סקוור גארדן. ״זה די פשוט״ הוא ענה. ״זה הקרב שהתכוננו אליו מאז שהיינו ילדים״.

כך שאפשר בהחלט לטעון שמי שהזניק את הקריירה של אוון היה בכלל ברט. בעקבות ההצלחה של רסלמניה 10, השניים התאבקו בשורה של קרבות חוזרים במשך חודשים רבים. הזכור מביניהם היה קרב הכלוב בסאמרסלאם, שאף הוגדר כ״מוצלח מדי״ - הוא חרג מהזמן שהוקצה לו וכתוצאה מכך התקצר הקרב שהגיע אחריו בין ״אנדרטייקר הטוב״ ל״אנדרטייקר הרע״. נאמר בעדינות שמאחורי הקלעים לא הזילו דמעה.

מה אם הוא היה עוזב ל-WCW?
לאחר שנגמרו אדי הדלק האחרונים של הסכסוך עם ברט, נראה היה שאוון שוב סבל מפיחות במעמדו. ההצלחות הבודדות שלו היו כמתאבק זוגות והוא אף סבל משפל גדול כשהואשם ברשלנות לאחר שפצע בזירה את ״סטון קולד״ סטיב אוסטין ושבר את צווארו. לקראת סוף 1997 הוא היה חלק מקו עלילה שאיחד שוב בין האחים הארט. יחד עם שני הגיסים שלהם, ג׳ים ניידהארט ו״בריטיש בולדוג״ דייבי בוי סמית׳, הם היו ה״רשעים״ הכי חמים בעולם ההיאבקות ותקפו על בסיס יומיומי את הקהל האמריקאי, אותו כינו עצלן, שמן ומושחת תרבותית. נראה היה שמשפחת הארט בדרך לשנים ארוכות של הצלחה מקצועית וכלכלית. ואז הגיעה מונטריאול.

לאלו מכם שלא בקיאים בסיפור, הכנו לינק נוח. לאלו מכם שמוותרים גם על זה, נאמלק ונספר שסכסוך חוזי מכוער בין ברט לבעלים וינס מקמהון עשה את הדרך אל המסך. התוצאה - ברט עזב בטריקת דלת, בולדוג וניידהארט הלכו אחריו, ואוון שוב מצא את עצמו בפני החלטה - האם להתאחד עם משפחתו מחדש אצל הארגון המתחרה, WCW, או לקחת הצעה משופרת שהוגשה לו ולהישאר ב-WWF. אוון נשאר, כמובן, ולעולם לא זכה להתאבק שוב מול או לצד אחיו.

מה אם הוא לא היה מסכים לעלות לתקרה?
הטוויסט האחרון והעצוב בסיפור הזה מגיע לקראת סוף שנת 1998. ל-WWF לא באמת היה כיוון לאוון הארט ובמקביל הם חיפשו דרכים נוספות להקניט את WCW. התוצאה - חזרתו של הבלו בלייזר, הפעם כדמות פארודית שלועגת לגיבורים המיושנים של המתחרים. כמו האלק הוגן. הבלייזר עודד ילדים לשתות חלב ולקחת ויטמינים. כמו ריק פלייר, הוא צעק Woooo בסוף כל ראיון. וכמו סטיב ״סטינג״ בורדן, הוא ירד מהתקרה עם רתמה.

ברט מספר בספרו שאם הוא היה נשאר ב-WWF, הוא היה משכנע את אוון להתנגד לגימיק הזה. ״זה היה מסוכן מדי״ הוא כותב. ״זה לא היה שווה את זה״. אבל אוון הארט היה חייל של המערכת, אחד שממלא הוראות בלי בעיה. וההוראה הייתה לעלות לתקרה. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. עד הפעם האחרונה. לצערנו אנחנו כבר יודעים שאוון הארט לא פרש באמצע שנות התשעים, לא עזב ל-WCW אחרי מונטריאול ולא נעמד על הרגליים האחוריות כשהתחילו להוריד אותו מהתקרות.

האירוע הארור ההוא בקנזס סיטי נקרא באופן אירוני ומצמרר ״מעבר לקצה״. הארט עלה לתקרה, כשהתכנון הוא שה"בלו בלייזר" המגוחך יסתבך עם הכבל, ישחרר את עצמו בעזרת מנגנון שחרור מהיר ויפול לזירה לקול צחוקם המלגלג של הצופים. חקירת התאונה העלתה שהגלימה של אוון באמת הסתבכה בכבל, ובניסיון לשחרר אותה הוא הפעיל בטעות את מנגנון השחרור מוקדם מהמתוכנן. התוצאה - צניחה של 24 מטרים אל מותו. רק במזל התאונה לא הועברה בשידור ישיר, שכן באותו רגע הוקרן ראיון שהוקלט מראש עם הארט. זו הייתה הפעם האחרונה שבני משפחתו ראו אותו בחיים.

הסיפור של אוון הארט ממשיך להיות עצוב גם אחרי מותו - אשתו מרתה הוציאה ספר שנוי במחלוקת ובו האשמות קשות הן כלפי ה-WWF והן כלפי בני המשפחה האחרים. עד היום משפחת הארט היא משפחה מפולגת, ועד היום הסיבה לכך שאוון הארט הוא לא חלק מהיכל התהילה נעוצה בסירובה של מרתה עצמה. ניסינו למצוא כאן איזו נקודה חיובית, אבל אין כזו באמת.

כי גם אם אוון הארט הפך למזוהה עם הענף שכל כך אהב, זה דווקא עם הצד האפל שלו - זה שיעשה הכול ויקריב את כולם תמורת הסנסציה הבאה ועל מנת להיות שיחת היום. עבור אוון הארט, לעולם לא נדע ״מה היה קורה אם״. הסיפור הטרגי הזה כולל את הפניה הלא נכונה בכל אחד מהצמתים. אבל אולי, מבלי שאנחנו יודעים, הסיפור הזה יושב בראשם של אלה שהעלו אותו לתקרה מלכתחילה, וגורם להם מדי פעם לזכור שלפעמים זה לא שווה את זה.

אז מה היה קורה אם הסיפור של אוון הארט היה נגמר אחרת? כנראה שמישהו אחר היה משלם את המחיר והופך לעד לשם נרדף לסיכונים מיותרים.