אין לנו זמן, שחור או לבן: סיכום ביניים של היורובאסקט

השוני מנבחרת הכדורגל, הספסל שעל קוצים, האווירה המחשמלת והריקוד של השרה רגב. רגע לפני המפגש הקריטי מול גיאורגיה, סיכום ביניים של היורובאסקט מזווית קצת אחרת

יואב יהב
יואב יהב  05.09.17 - 17:04
תחילת כתבה

עד כה, טורניר היורובאסקט 2017 היה כמו רכבת הרים מאוד מפחידה בשביל נבחרת ישראל, שנכון לרגע זה נמצאת אחרי שני לופים גדולים ובורג אחד קטן. עדיין נשאר לה לעבור עוד קצת עד סיום הנסיעה, ונקווה שזה לא ייגמר בתאונה. גם הקהל חווה את העליות והירידות האלה.

  • הערב ב-21:30 ב-5SPORT: ישראל מול גאורגיה

הוא מגיע בהמוניו לחוות את חוויית הכדורסל יוצאת הדופן בארצנו הקטנה, מפגין כושר עידוד נהדר ורואה קהלים של נבחרות אחרות, שהגיע במיוחד. כאמור, יש עוד מה לעבור, אבל בינתיים אפשר להסיק כמה מסקנות ולציין מספר נקודות.

כדורסל VS כדורגל
באופן מעניין למדי, הטורניר יצא בדיוק על פגרת הנבחרות, דבר שלא "בא בטוב" בכלל לנבחרת ישראל שמשחקת על הדשא (והושפלה 1:0 ע"י מקדוניה). ניתן לראות את הפערים התהומיים שיש בין שתי הנבחרות בענפים הפופולריים בישראל, מהיכולת ועד האוהדים.

קשה לזכור משחק שבו הגיעה נבחרת ישראל בכדורגל עם הגב אל הקיר וניצחה, ודווקא בכדורסל לא יהיה כל כך קשה להיזכר בניצחונות כאלה. אז נכון, כנראה יש נבחרת כישרונית יותר בכדורסל, ונכון שקל יותר באופן יחסי להעפיל לאליפות אירופה בכדור הכתום, אבל עצם העובדה שהכחולים לבנים עושים את זה באופן סדרתי ושומרים על יציבות, נותן להם ליהנות מהזכות.

נקודת המפנה (לדעתו של כותב שורות אלה) בנבחרת ישראל בכדורגל הייתה אי שם ב-1999, כשהיא הובסה 5:0 מול דנמרק ולאחר מכן הגיעה פרשת "נערות הליווי". מאז, הנבחרת היא לא אותה נבחרת. קשה לזכור קמפיין שבו באמת הייתה אופטימיות מההתחלה, וגם קשה לזכור קמפיין שבו הנבחרת סיפקה את הסחורה (לפחות מבחינת תוצאות בסיכום, ולא משחקים ספציפיים). האוהדים מגיעים כבר בגישה תבוסתנית, ואם היה חסר משהו, אז הגיע המשפט של ערן זהבי ש"40 שנה לא עלינו וגם עוד 40 שנה לא נעלה". פה מסתכם ההבדל הגדול בין הנבחרות.

הנמכת ציפיות = שחרור לחץ
משום מה כשנפתח הטורניר, אנשים הופתעו מהתבוסות שקיבלה הנבחרת מאיטליה וליטא. אם הייתם שואלים לפני הטורניר, רוב האנשים היו חושבים שזה גם מה שיקרה. מה שהפריע לרוב האנשים הייתה הדרך, וארז אדלשטיין אמר בעצמו ש"מבחן הדרך חשוב ממבחן התוצאה". כנראה שגם המאמן הלאומי הפנים שהדרך שבה הנבחרת פתחה את היורובאסקט, היא לא הדרך שבה היא רוצה ללכת.

במשחק השלישי יכולנו לראות את השחקנים והמאמן מגיעים בגישה אחרת ומרגישים שיש להם הזדמנות טובה מול נבחרת שהיא ברמה דומה לשל ישראל. אדלשטיין הפנים שהרוטציה צריכה להיות רחבה יותר ושיתף שחקנים בשלב מוקדם כבר מול ליטא, דבר שהשתלם לו בהמשך.

השחקן המהותי ביותר במשחק האחרון לא היה ריצ'ארד האוול ולא עומרי כספי, אלא בר טימור. הגארד אפשר למאמן לשחק עם הרכב נמוך יותר, שכלל הגנה קשוחה יותר ומשחק ריצה. אז כן, טימור לא בא לידי ביטוי בנקודות, אבל הדברים שהביא איתו היו מעבר (סיים עם המדד פלוס מינוס הגבוה בנבחרת, 16+).
 
נכון שהרוטציה לא הייתה רחבה מדי מול גרמניה, אבל האקס פקטור הוא מה שהיה חסר, והצליחו למצוא אותו לפחות במשחק ההוא ונקווה שגם מול גיאורגיה יהיה מישהו שיתעלה. ההבנה של הצוות המקצועי שהמשחק מול גרמניה הוא המשחק שצריך להיות נקודת המפנה, הביאה את השחרור לשחקנים, במה שהסתיים בניצחון. וכן, אי אפשר להכחיש שהיה גם המון מזל (מישהו אמר צעדים של גיא פניני?).

אחד משלנו
עם כל הכבוד למה שמביא עומרי כספי, השחקן שעליו קמה ונופלת הנבחרת הוא לגמרי ריצ'ארד האוול, אותו יש שיכנו 'ריצ'ארד פאוול'. על המשחק יוצא הדופן של המתאזרח כבר דיברו מספיק, ואת זה שכשהוא לא מסובך בעבירות, הוא נראה טוב יותר אין צורך לציין, אבל אין ספק שבראייה רחבה היה שם הרבה יותר.

ראינו שחקן שקיבל אזרחות רק לפני 5 חודשים, ונלחם בשביל המדים הלאומיים. האוול רץ, חטף, הרביץ, חסם והביא ערימות של אנרגיה. בואו לא נשלה את עצמנו ונחשוב שמחר הוא גם יתגייר, ישנה את השם לאבי לוי, ויישאר פה גם אחרי הפרישה, אבל בסיום המשחק הוא העלה פוסט שכולו בעברית לאינסטגרם, דבר שמראה את החיבור שיש לו (או שהוא מנסה שיהיה לו) עם המקום בו הוא חי בימים אלה, וכרגע זה מספיק.

 

ספסל על קוצים
בכל המשחקים, ובטח ובטח במשחק מול גרמניה היה מדהים לראות את הספסל של נבחרת ישראל. אם מישהו הצליח להתמקד בשני הספסלים, היה ניתן לראות שוני גדול מאוד. בצד הכחול לבן פשוט לא ישבו לרגע, השחקנים היו על קוצים, והיה נראה שיש 3 מאמנים לנבחרת כשבכל מהלך דן שמיר ואלון שטיין קפצו מהמקום.

עוז בלייזר ויותם הלפרין לא הצליחו לשבת ועמדו רוב המשחק מאחורי הספסל, וכל אחד שהוחלף וירד לספסל קיבל אהבה כאילו הוא ג'סטין ביבר שהולך בתוך קניון מלא מעריצות. ככה נראה רצון אמיתי וגיבוש שלא נעשה ביום אחד.

אווירה
אין ספק שעד עכשיו האווירה שיש ביורובאסקט בישראל היא יוצאת מן הכלל. בוודאי שאם היה מגיע טורניר גדול בכדורגל לישראל (השוואה אחרונה בין הכדורגל לכדורסל, מבטיח), אז האיצטדיונים היו מלאים יותר, גם לא במשחקים של הנבחרת. יחד עם זאת, כמות הקהל הישראלי שהגיע לתמוך ולצרוך כדורסל היא גדולה מאוד ובינתיים הקהל מספק את הסחורה.

במשחק מול גרמניה, גם בפיגור של מעל 10 ברבע האחרון, האוהדים הכחולים-לבנים שרו ועודדו כאילו הנבחרת מובילה. מספיק לראות את היציעים צבועים בדגלים וחולצות ומבינים שיש כאן אהבה וכמיהה אמיתית לענף, שיכול עוד להתפתח. צריך לתת מילה טובה גם לכרוז (ניב זהבי), שעשה עבודה טובה במשחק השלישי והכניס את הקהל לעניינים גם כשהאנרגיה ירדה והכל היה נראה אבוד.

בנוסף חייבים להזכיר את הקהל הליטאי כי פשוט אין דברים כאלה. האוהדים הירוקים הם דוגמא לקהל שנוצר במדינת ספורט אמיתית, שנוצר גם בעקבות הצלחות גדולות. מאות (אולי אפילו יותר) עשו את כל הדרך לישראל כדי לראות את הנבחרת שלהם. לא תמצאו אוהד ליטאי אחד בהיכל שלא לבוש או מאופר בצבעי הנבחרת. הם הגיעו עם שלל מסיכות, פאות, דגלים ענקיים ובעיקר גרון ואנרגיה שהופכים את המשחקים של הנבחרת שלהם לחוויה.

רק רוצה לרקוד
על העשייה הפוליטית והדעות הפוליטיות של מירי רגב לא צריך לדבר באתר ספורט. זה שייך למקומות אחרים. העובדות בשטח הן שהשרת התרבות והספורט נוכחת. לטוב ולרע. היא מתלהבת, תומכת ורוצה בהצלחת הספורט והתפרצות האמוציות שלה מיד עם הניצחון של ישראל על גרמניה הייתה משעשעת. מעניין אם היא ידעה שניצחון לא השפיע באופן מיידי על העתיד של הנבחרת באליפות והריקוד שלה עם פיני גרשון היה נראה כאילו לקוח מתוך חתונה ביום חמישי בשעה 2:00, בדיוק בזמן שמתחילים הטראנסים. בכל מקרה, טוב לראות שאכפת.

via GIPHY

מבט קדימה
פי שאמרנו, שום דבר עוד לא נגמר ויש שני משחקים קריטיים לנבחרת ישראל באליפות הנוכחית (גיאורגיה ואוקראינה). הבית של הכחולים לבנים הוא כרגע המסובך ביותר, כיוון שאין קבוצה שלא ניצחה ואין קבוצה שלא הפסידה. שני ניצחונות יעלו את אדלשטיין וחניכיו שלב בוודאות, אבל גם ניצחון אחד עשוי להספיק, מול יריבות שהן ברמה זהה לשלנו.

הדבר המעניין ביותר הוא שיכול לצאת מצב שגרמניה, זאת שהתחילה את הטורניר ב-0:2, יכולה למצוא את עצמה בחוץ בתסריט לא מופרך. לגרמנים נותר לשחק מול איטליה וליטא, ויכול עוד לצאת מצב שההפסד לישראל חרץ את גורלה. עד אז, נתרכז בעצמנו ונקווה שהטורניר לא ייגמר בתל אביב.

הדפס