קומדיית טעויות: מסע המונדיאל, הפרק הרביעי

אם אתה רוצה להצחיק את אמא רוסיה, ספר לה על התכניות שלך. מה עושים כשהרכב שחניתם נעלם ואיך ישנים בדירה בלי מיטות? מסע כדורגל אמיץ של 4,500 ק"מ ברוסיה

רועי גבאי  14.07.18 - 17:19
תחילת כתבה

מכירים את הקטע הזה בסרטים האמריקאים, שהעלילה של הסיפור מתייצבת, דרכם של הגיבורים צולחת ונראה שהכל מתחיל להסתדר, ואז פתאום מגיעה הנפילה? המשבר? אותו קרייסס שעליו צריכים הגיבורים להתגבר בדרכם להגשמת החלום ולגאולה? אז גם לגיבורי האודיסאה הזאת, שעבדכם הנאמן משמש לה כמספר, בשוך ימי השקט השלווים של הפגרה בין השלבים, זה קרה.

את בוקר המשחק בין ברזיל ובלגיה פתחנו בהוסטל שלנו שבמרכז קאזאן והתוכנית לאותו יום הייתה פשוטה יחסית: לעבור לדירה החדשה שלנו בקאזאן, להתארגן ולצאת לאחד הברים שבאזור כדי לראות את צרפת-אורוגוואי, ומשם כבר להמשיך לאצטדיון לצפות בברזיל ובלגיה - משחק הנחשב בעיניי רבים לגמר האמיתי של הטורניר. אבל אם אתה רוצה להצחיק את אמא רוסיה, ספר לה על התוכניות שלך.

נפרדנו לשלום מההוסטל הישן ויצאנו. השמש בהירה בשמיים, האוויר זרם, עשרות בני אדם לבושים בחולצות כדורגל צבעוניות עוברים ושבים על פנינו ורק דבר אחד חסר בנוף – הרכב שלנו, אותו החנינו באותה נקודה ממש ערב לפני. "אחי איפה הרכב שלנו?!" צלילי כינורות קצביים נשמעו ברקע וארבעתנו בהינו במבט מבועת על החלל הריק שרק לפני כמה שעות עמד בו רכב מאוד לבן ומאוד מוחשי.

האם הוא נגנב, כמה הסתבכנו עם חברת ההשכרה ואיך אנחנו אמורים להגיע לדירה הבאה שלנו? במהרה הפכנו פרקטיים, שניים ניגשו לשוטרים שבמורד הרחוב ושניים לחבר'ה מהמידע לתיירים שבמעלה הרחוב. לא לקח הרבה זמן עד שהבנו שהאזור בו חנינו – איך לא, הוא אזור המועד לגרירה, הכתובת אמנם הייתה על הקיר, אבל ברוסית, אז מניין לנו לדעת. אחרי הרבה תנועות ידיים, אנגלית משובשת, רוסית משובשת ורצון טוב של כל הנוגעים בדבר, מצאנו את מגרש הגרירה, נקנסנו באלפיים רובל והשבנו רכבים לגבולם.

via GIPHY

אם חשבתם שכאן נגמר המזל הרע, אז אתם ממש טועים. לא רק שהדברים המשיכו להשתבש, אלא גם הפכו גרוטסקיים מרגע לרגע. את בעל הדירה הבאה שלנו קבענו לפגוש בשעה אחת, וכנגד כל הסיכויים, הצלחנו להגיע לנקודת המפגש בזמן. בעל הדירה הנהדר שלנו, מנגד, לא הגיע באחת, וגם לא באחת וחצי, אך הוא כן טרח להתקשר בסביבות השעה שתיים וחצי ולעדכן שאבא שלו יגיע במקומו. נו טוב. לא עבר זמן רב וניגש אלינו בחור מבוגר, בלי יותר מידי שיניים, עם סיגרה דלוקה בפה ואחת נוספת כבויה ביד ימין, אמר כמה מילים ברוסית וסימן לנו עם מפתחות של בית ללכת אחריו.

הוא הוביל אותנו לבניין דירות, לחץ על הקומה 9 וניגש לפתוח את הדלת שמשמאל, והדלת, כמובן, לא נפתחת. במשך 20 דקות ארוכות נאבק הבחור המבוגר לשחרר את המנעול בשלל המפתחות שבידו ללא הצלחה. ואז ברגע אחד, במסדרון החם, המחניק, האפל והאפוף עשן בזכות הסיגריות הדולקות בזו אחר זו של מורה הדרך שלנו, הבליחה במוחו הברקה, אאוריקה בלייאט! הוא יצא בסערה מהמסדרון, נכנס למעלית, הקיש על קומה 12 במעלית וקילל. שניות אחר-כך, הדלת המקבילה 3 קומות מעל אותה הדלת הסרבנית מלמטה כבר הייתה פתוחה לרווחה.

דירת חדר עם שתי ספות, מטבח ,שירותים ומרפסת נגלתה לפנינו. דירה שהייתה סבבה לגמרי, לו היו בה מיטות. "טוב..." אמרנו לאבא בתנועות ידיים לא מרוצות, אנחנו לא הולכים להישאר כאן. אבא השיב גם כן בתנועות ידיים לא מרוצות בתוספת קללות ברוסית, וחמשתנו עמדנו שם וחיכינו לבן שלו שאולי יבוא עם שתי מיטות על הגב ויפתור את הבעיה. כשהבן הגיע הוא מיד הבין את עומק הצרה והציע לנו הנחה משמעותית. אנחנו, שכבר היינו שבעי קרבות נאותנו להסכם השלום ולקחנו את הדירה רק כדי לסיים את הסיטואציה הביזארית הזו.

לקראת ערב, החלטנו לצאת אל בר קרוב שהשמועה אומרת שהאוהדים הברזילאים יפקדו לקראת המשחק בערב. ירדנו אל הרכב שלנו, מוכנים לפתוח דף חדש ליום הזה, ושוב מצאנו עצמנו עומדים למבחן: רכב אחר חוסם אותנו בחניה. רגע אחרי שכבשנו את הרצון העז לשבור לו את כל החלונות בבלוקים וללכת ברגל 5 קילומטרים למגרש, שמנו לב למספר טלפון שהופיע על הדש-בורד. החלטנו להתקשר ולקחת את כל אוצר המילים הרוסי שלנו לקצה כדי להסביר לאדון הנכבד שהוא חוסם אותנו בחניה: "אידי סודה משינה! אידי סודה משינה!". מילות הקסם עבדו, והבחור הגיע ופינה לנו את הדרך הנכספת.

זה היה רגע המפנה של היום הנורא הזה. אחרי שעמדנו בכל המבחנים שאלוהי הכדורגל הציב בפנינו, נמצאנו ראויים למיטב החוויות המיוחדות שיש לטורניר היפה הזה להציע. הבר היה פורטל המחבר בין קאזאן לריו דה ז'נרו, מאות ברזילאים שרצו בכל פינה, ירוק, כחול וצהוב מילאו את העין, הפורטוגזית התנגנה, הוודקה נשפכה, וברקע שיחקו להן צרפת ואורוגאווי במשחק משמים שנראה יותר כמו הופעת חימום לדבר האמיתי הערב, מאשר רבע גמר מקביל. קצת לפני שריקת הסיום הנהר הברזילאי התחיל לעלות על גדותיו ושטף לכיוון האצטדיון בלווי שירים, ריקודים ותצוגות עידוד מקוריות. ואנחנו נסחפים אחריו, מוקסמים בזרם.

גם מחוץ לאצטדיון וגם ביציעים השליטה הייתה ברובה בריזלאית, כמה מובלעות קטנות של אדום-שחור-צהוב בלגי, היו רק טיפה בים הצהוב-ירוק הברזילאי. המשחק עצמו היה מעולם אחר, קצבי ומותח לכל אורכו. שני השערים הבלגיים לא שברו את רוחם של האוהדים הברזילאים שהוסיפו לעודד בגרון ניחר. הגול המצמק היה כל מה שהאוהדים הברזילאים היו צריכים כדי להוסיף ולצרוח את ליבם החוצה - כל עוד הגברת השמנה לא שרה.

כולנו, גם הבלגים איפה שהוא בסתר ליבם, קיוו לשער נוסף שיגיע, רק בשביל שיכפה על המשחק הזה הארכה ויאפשר לכל העיניים המוקסמות הצופות בו, רק עוד קצת מהקסם לפני שהוא נגמר. אבל ברזיל, אחרי אין סוף החמצות והחטאות שהוציאו לנו את כל האוויר בריאות פעם אחרי פעם, לא הצליחה לגעת שוב ברשת הבלגית וירדה מנוצחת מקאזאן ארנה.

זה היה הסיום המושלם לקומדיית הנעורים האמריקאית שהשתתפנו בה היום. על אף עלילות גרירת הרכב, הבירוקרטיות המשטרתיות ברוסית, הדלתות הלא נכונות המובילות לדירות מפוקפקות ובראש שלל המכשולים - מחסום השפה - הצליחו הגיבורים להגיע ליעדם וליהנות ממשחק כדורגל משובח מאין כמוהו. מחר חוזרים לסמרה. לראות את אנגליה. סוף טוב, הכל טוב. כתוביות עולות, ובסצנה שאחריהן נפתחת בחריקה עמומה דלת של דירה עלובה בקאזאן, ממנה נשמע קול האומר "שיט, אנחנו עוד צריכים לישון במקום הזה הלילה?!".

צפו בתקציר המשחק של ברזיל ובלגיה (באדיבות כאן 11)

 

הדפס