אי אפשר להגדיר מה זה ספורט, כמו שאי אפשר להגדיר מה זאת אהבה.
זה עולם שלם ומיוחד, שמכיל בתוכו יותר מדי נדבכים ורגשות, ברמה שקשה לכמת במילים. ובכל זאת, אם אפשר (ממקום צנוע) לתת בספורט סימנים, הרי שהמהות שלו הוא: לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול, להגיע לשיא היכולת, ולקוות שהתנאים יסתדרו לטובתך. להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך - בין אם זה על המגרש, המזרן, המקבילים או (אם ללמוד מהאולימפיאדה הנוכחית) הסוס.
במובנים האלה, המשלחת האולימפית הישראלית לגמרי זיהתה את הספורט במלוא מהותו: בשנה שבה שלחנו את כמות הספורטאים הגדולה ביותר, הגענו גם למקומות הרחוקים ביותר. לא רק ארבע מדליות (שיא כל הזמנים), כולל שתיים מזהב (מי היה מאמין?) - אלא גם שורה של ספורטאים שעשו את הדבר הטוב ביותר שהיו יכולים לעשות. היו הגרסה הטובה ביותר של עצמם, ברגע האמת, מול כל הלחץ.
אנסטסיה גורבנקו מגיעה לגמר היסטורי לשחיינית. נבחרת השליחים "מיקס" מגיעה לגמר היסטורי מבחינתם. חנה קנייזבה מיננקו עושה גמר בקפיצה משולשת. איתי שני מגיע לשמינית גמר בחץ וקשת. יואב כהן מגיע מרחק נגיעה ממדליה אולימפית בשייט. מתן רודיטי מגיע למקום רביעי במים פתוחים.
לונה צ'מטאי-סלפטר מפספסת רק ברגע האחרון במרתון שלה, אחרי ריצה הירואית בתנאים קשים. עמית שפירא כמעט ומפתיעה את כולם באופניים. מארו טפרי מגיע למקום ה-13 בריצת מרתון. ואפילו הג'ודו, שספג לא מעט ביקורת (מוצדקת בחלקה), מגיע פעמיים הכי קרוב למדליה (עם שירה ראשוני וברוך שמאילוב) - ונותן אקורד סיום מוצלח.
הכי רחוק, גם בענפים קשים. נבחרת השחייה (getty)
וכל זה, בלי לדבר על המובנים מאליהם: אבישג סמברג שהביאה מדליה בלתי נתפסת בטקוואנדו, נבחרת הג'ודו שהצילה את הכבוד על המזרן - ושני המנצחים הגדולים, ארטיום דולגופיאט ולינוי אשרם, אלופים אולימפיים שייכנסו לספרי הזהב של הספורט הישראלי. הישג שיא ברמת המתכת, אבל כזה שמסמל אולימפיאדה שבה נציגים ישראליים רבים הלכו הכי רחוק. לא תמיד בעיני העין הישראלית, שמחפשת את ההישג שבקצה, אבל בוודאי בעיני עצמם ומבחינת הציפיות בתחילת הדרך.
השנים האחרונות היו לא פשוטות לנו, כישראלים. בין מערכות בחירות חוזרות ונשנות, לעימות צבאי לא פשוט - וכמובן הקורונה שהעיבה על הכל, עוררה רצון גדול בגיבורים. בדמויות שיספקו השראה, שיספקו דוגמא של הצלחה למרות הקשיים. של היכולת להתמודד עם מצבים בלתי צפויים, ובכל זאת לנצח. לצאת עם ידך על העליונה. ובדיוק ברגע הזה, הגיעה הדוגמא של המשלחת הישראלית בטוקיו. סיפורים ישראליים של אנשים, שהתגברו על תנאים לא משהו, במקצועות לא נוצצים בכלל, שתפסו את תשומת הלב וריגשו מדינה שלמה.
בשורה התחתונה, זה היה קיץ בלתי נשכח. אולימפיאדת טוקיו, יחד עם אליפות אירופה בכדורגל, הגיעו בזמן הנכון - ברגע שבו העולם כולו היה זקוק למעט נחת רוח. לרגשות טהורים, שמחה או עצב, שיספקו פורקן לכל מה שהיה אצור בלב שלנו אחרי שנה וחצי של קורונה. המשחקים האולימפיים פשוט ידעו לבוא בזמן, ולזכות בליבנו. בדיוק כמו שעשו שורה של ספורטאים ישראליים, שיחזרו הביתה עטורי תהילה וכבוד. כבוד שהרוויחו ביושר.
סיפור הצלחה ישראלי. סמברג (getty)