אליטה מפונקת: אוהדי מכבי הם כבר מזמן לא "אימת אירופה"

חלפו הימים שבהם ההיכל הפחיד כל יריבה. בנוקיה מודל 2013 מוטרדים בעיקר מפקקים, משתתקים כשלא הולך ומאבדים עניין בקלות. מחיר המנויים מושך קהל אמיד וזמני, והשרופים מנסים לשווא להילחם בתופעה. ירוקים במקום צהובים?

רועי גלדסטון  10.01.13 - 15:07
הימים ההם עברו, היום זה לא אותו קהל (אלן שיבר)
הימים ההם עברו, היום זה לא אותו קהל (אלן שיבר)
תחילת כתבה

זה היה ב-1 בנובמבר, לפני חודשיים וחצי. מכבי ת"א הביסה 62:93 את פרוקום גדיניה בהיכל נוקיה, תוך תצוגה פנטסטית: 19 אסיסטים ו-9 חטיפות קבוצתיות, דייויד לוגאן עם 3 מ-3 מחוץ לקשת, ניק קיינר מדלי הראה אז ניצוצות עם 10 נקודות, כאשר את המשחק הצהובים סגרו למעשה עם בליץ של 13:27 ברבע הראשון, ויתרון 30:50 במחצית.

ואז, בערך 4 דקות לפני הסיום, ההיכל התחיל להתרוקן. רחש נשמע ביציעים וכמה מאות אנשים (מתוך 11,060 צופים שהגיעו לאולם) עשו דרכם החוצה. אל תטעו, השחקנים שמו לב לתופעה וגם אוהדים צעירים שעמדו בכניסות לשערים וביקשו מאנשים להישאר לא עזרו. הם רצו להקדים את הפקקים.

אין מה לומר. בניגוד גמור לקלישאות על אוהדי מכבי ת"א על היכל נוקיה שנחשב ל"אימת אירופה", האולם המיתולוגי בשכונת יד אליהו הפך לאולם קונצרטים. פרווה. אין ספק של-11,000 צופים, שכולם אוהדי מכבי, יש אפקט גדול במשחק יורוליג, אבל מפחיד הוא כבר מזמן לא. ימי השושלת הגדולה של שנות ה-2000 חלפו ומכבי כבר מאבדת לא מעט משחקים בבית. תשאלו את מלאגה וקאחה לבוראל הספרדיות, ואפילו את מכבי ראשל"צ, רגע לפני המשבר שפקד אותה. בשקט בשקט מודים אפילו הצהובים: אנחנו יותר טובים בחוץ, לפחות השנה.

לקהל של מכבי יצא במרוצת השנים שם של "בון טון", של אליטה, ולא בכדי. כשהקבוצה מובילה ורצה לניצחון הקהל מאבד עניין והולך מוקדם, כמו במשחק מול פרוקום. כשמכבי מקבלת בראש, הקהל גם כן הולך כי הוא מאוכזב. כל שחקן של מכבי מכיר את רגעי השקט האלה, כשהמשחק מותח והכל הולך קשה. אם הקבוצה מצליחה לחזור מפיגור הקהל יתלהב שוב, אבל גם זה רק אחרי שהיתרון יצמח מעט והקהל הצהוב ייצא מההלם שפקד אותו בזמן הפיגור. כך קרה בחמישי האחרון מול קאחה לבוראל, כשמכבי ביצעה את הקאמבק שלה. גורם בכיר בקבוצה אומר: "זה ידוע לכולם מה האופי של הקהל שלנו. זה לא קהל שדוחף אותנו כשאנחנו למטה. זה פשוט סוג אחר של קהל".

אחד האוהדים המסורים והמפורסמים של הקבוצה זה שנים רבות, ויושב בשער 8 מאחורי הספסל הצהוב, יודע לשים את האצבע על הסיבות לתופעה: "יש לזה תשובה ברורה. הבעיה הגדולה היא שכרגע אין למי להתחבר. גם מבחינת הזרים. בתור אוהד מכבי כל השנים, הייתי תמיד מחובר לשחקנים והערצתי אותם. הם היו פיגורות, כמו נדב הנפלד, מוטי דניאל, גיא גודס, עודד קטש. גם הזרים. היו מביאים שחקנים עם אישיות משמעותית שמקרינה מחוץ לכדורסל עצמו ולמשחק והיית מתחבר לזה. כשקווין מגי עזב את הארץ אני בכיתי. לקח לי זמן להתגבר על זה. שאראס, ניקולה וויצ'יץ', אנתוני פארקר, היו כמו ישראלים מבחינתי. הם לא היו רובוטים. הם היו מלהיבים את הקהל, היו משחקים עם אמוציות. היום אני מודיע לך חד משמעית: אין זרים שאנחנו מחוברים אליהם".

"יש הרבה קהל חדש, 35 אחוז מהגוש התחתון זה אנשים מתחלפים", מוסיף אותו אוהד, שנראה שמדבר מתוך כאב, "אני לא מכיר אותם, לא מזהה את הפרצופים והם לא מעודדים. כל בעל מנוי בכל קבוצת כדורגל יגיד לך שיש לו את המקום הקבוצה שלו, ליד אנשים שיושבים לידו כבר שנים. זה טאבו. בגוש התחתון בנוקיה זה כבר לא ככה. הרי מי יכול לשלם 8,000 שקל למנוי? מחלקת השיווק של מכבי עושה עבודה מדהימה כי היא ממקסמת רווחים. אלי דריקס עושה דברים גדולים במכבי ומביא המון כסף מכל הכיוונים, אבל יש לזה גם תופעות לוואי. באים למשל לאיש אמיד ומוכרים לו X מנויים והוא מעביר את זה בין העובדים שלו והחברים שלו ולא מדובר בהכרח באוהדי מכבי. זה קהל מפונק, קהל חדש".

שחקני מכבי והצוות המקצועי לא כל כך רוצים לדבר על הנושא הזה. הרי אף אחד לא ייצא נגד האוהדים שמשקיעים ממיטב כספם בקבוצה. גם האוהדים העדיפו לדבר בעילום שם. מי שכן הסכים להתייחס בזהירות לנושא הוא ריקי היקמן, שכמעט מתחנן להרגיש את הקהל במשחקים: "אני רק יכול להגיד לך שאני יודע שיש לנו כאן אוהדים עם הרבה תשוקה למשחק. הם הרי באים ואנחנו מעריכים את זה. הם מצפים למשחק ברמה גבוהה ואנחנו עובדים קשה כדי להגיע לשם. זה לא רק 12 השחקנים שרשומים מנצחים משחקים. אנחנו ממש צריכים את השחקן השישי שלנו, את האוהדים. כשאנחנו לא משחקים טוב בדקות מסויימות אנחנו צריכים שתדחפו אותנו קדימה, שתעזרו לנו להגיע לרמה הגבוהה שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה יחד".

ארז, מהאוהדים השרופים של מכבי, חבר בחוג האוהדים "שער 11", כואב את המצב: "אני בחיים לא אבין את הרצון של אנשים ללכת לפני שנגמר. זה כמו ללכת באמצע הצגה ולא לחכות לסוף. הם לא מראים כבוד לשחקנים שנתנו ונלחמו על המגרש. זו התופעה הכי עצובה היום בקהל שלנו, אני ועוד הרבה אוהדים לקחנו על עצמנו סוג של פרויקט. אנחנו שרים על זה, אנחנו עומדים בכניסות וממש מבקשים מאנשים לחכות עוד חצי דקה ולא לנטוש".

למה בכל זאת זה קורה לדעתך?
"הקהל מאוד שקוע במשחק, והוא גם מבין כדורסל. כשהקבוצה לא משחקת טוב, או כשהיריבה חלשה הוא בשקט, מרוכז. לא מדובר באוכלוסיה של אנשים שבאים להתפרק ולתמוך בקבוצה בכל מחיר, אלא כדי לראות הצגה והם דווקא כן מעודדים ומפריעים ליריבה, למשל בזריקות עונשין, אבל זה די רגוע. אם לא היו מעודדות בפסקי הזמן, היה שקט בהיכל".

הרבה קבוצות מקבלות עידוד כל המשחק, בלי קשר לתוצאה, ליריבה, או לטיב השחקנים. אתה מקנא?
"חד משמעית כן. אני מאוד מקנא בקבוצות שהאוהדים שלהן כל הזמן מעודדים, כמו אריס סלוניקי, פרטיזן בלגרד. אצלם זה תרבות, הקבוצה היא דת, דרך חיים".

איך משפרים את המצב?
"אני מניח שבאיזשהו מקום מחירי המנויים גורמים לזה, כי ארגוני האוהדים שקונים את המנויים בזול (1,200 שקל) יושבים למעלה וזה רחוק מהפרקט ומהשחקנים. חשוב לי לומר שדווקא ההנהלה לא אשמה פה. 1,200 שקל למנוי למשחקי היורוליג והליגה זה מחיר הגיוני ובסדר גמור. אנחנו גם משמיעים את הקול שלנו בנושא הזה, מבקשים לא לעלות מחירים ואפילו להוריד ותמיד אנחנו מוצאים אוזן קשבת. אני מבין את האינטרס של הקבוצה למקסם רווחים וזה ברור, אני רק מקווה שיזכרו שאנחנו היינו לפני השחקנים ונהיה אחריהם. הם מתחלפים, אנחנו נשארים. יש חיילים ובני נוער שהיום לא יכולים לשלם על כרטיס. המנויים למטה מתחילים מ-2,600 שקל, אבל ייאמר לזכות אנשי הקבוצה שהם עוזרים לנו בכרטיסים כשאפשר. במשחקי הליגה מכניסים את ארגוני האוהדים ליציעים התחתונים ויש דיאלוג עם הקבוצה בנושא".

חזרנו לאוהד משער 8, שממשיך להצביע על הסיבות להיעדר זהות: "השחקנים מתחלפים ולא בונים תלכיד לאורך זמן. צריך סופרסטאר אחד לפחות במכבי. חוץ מליאור אליהו אין לנו סופרסטאר, אף אחד לא מרגש אותי חוץ ממנו. גם בפניני יש משהו. הוא בא לתרום, בא 'לריב' אם צריך, לכן אוהבים אותו. את סופו הקהל אהב מאוד. למה? כי הוא היה אמוציונאלי. מסמן לקהל, קופץ על הרצפה עם כל המשקל שלו, ואם שופט היה נותן לו שריקה סתם, זה היה מחרפן אותו, זה היה אכפת לו ולי התחשק לרוץ אליו ולתת לו נשיקה. הוא לא היה ישר יורד לספסל לחילוף.

"גם בלו היה מאוד אמוציונאלי. היה דופק שלשות לשומרים שלו בפרצוף והיה קורץ לחברים שלו בקהל. המגינים כבר היו משתגעים ממנו, לא ידעו מה לעשות איתו. בלו היה שחקן שאחרי כל שלשה שלו הוא ירד להגנה עוד יותר טוב, ועוד יותר פיזי ומחוייב. אם אני שואל אותך היום מי המנהיג של מכבי ת"א, אתה תראה שתחשוב 10 דקות, וכשהזמן יעבור לא תהיה לך תשובה".

בימים הגדולים, כיד אליהו רעד בשושלת הגדולה ותצוגות הענק, הקהל הראו שיכול להיות אחרת, לא?
"הימים האלה עברו ולא יחזרו. יכולת כזו שמלהיבה את הקהל לא תהיה יותר, לפחות לא השנה, ולכן התפקיד של האוהדים חשוב אפילו עוד יותר".