אשראי בלתי מוגבל: גווארדיולה מרוויח מההפסדים של ברצלונה

תצוגת הנפל במילאנו חיזקה את האיטלקים, אבל גם את המאמן לשעבר. רגע לפני הקלאסיקו, רוב הקרדיט לקבוצה הגדולה ההיא הולך סוף סוף לפפ, שכבר התחיל לגלוש גם על ההצלחה של באיירן. ואם ריאל תפתיע בגביע, ערכו רק ימשיך לעלות

ניצן פלד ומתן זוהר  26.02.13 - 18:00
מישהו המעיט בערכו? גווארדיולה עם מסי (gettyimages)
מישהו המעיט בערכו? גווארדיולה עם מסי (gettyimages)
תחילת כתבהפפ גווארדיולה הוא באמת משהו מיוחד, וככל שעובר הזמן זה רק הולך ומתבהר עד כמה. מצד אחד, כבר במשרה הראשונה שלו כמאמן קבוצה בוגרת אמיתית הוא קיבל לידיו אימפריה ענקית, רוויית כוכבים, היסטוריה, כסף, קהל ולחץ. לא עניין שקורה כל יום. בנוסף, בלי לבזבז זמן הוא הצעיד אותה לארבע עונות היסטוריות, אולי הרצף הטוב ביותר של קבוצה אי פעם. מצד שני, עוד בזמן שעמד על הקווים עם הקבוצה ההיא נשמעו טענות שהוא "רק נותן למכונה לעבוד" וכל מאמן היה משיג את התארים האלה במקומו. בנוסף, הגיעה העונה המרהיבה הנוכחית וחיזקה את טענות ה"לא משנה מי המאמן" בבארסה הנוכחית. ואז, עם הרזומה המבלבל הזה, הוא היה מבוקש בכל אירופה ובחר בסופו של דבר בבאיירן מינכן כקבוצה אותה יאמן החל מהעונה הבאה. ו הייתה עוד החלטה מבלבלת – הרי לא היה צפוי שיצטרף לליגה שאינה האיטלקית או האנגלית.

ובכל זאת, גם כל אלה – המינוי הראשון לקבוצה ענקית, ההצלחה המטורפת, הביקורות בזמן אמת, ההצלחה של בארסה בלעדיו והבחירה המפתיעה בבאיירן – אף אחד מהדברים הללו לא מוזר, מפתיע ומיוחד כמו מה שקורה לגווארדיולה בימים אלה ממש, כשהוא אפילו לא מאמן אף קבוצה. ומה שקורה נכון לעכשיו זה שבלי לעבוד בכלל, פפ רק מרוויח עוד נקודות זכות, ובמקביל גם רואה איך נבנה לו מאגר נקודות הזכות הבא. מדהים, לא?

את נקודות הזכות הכי "טריות" גווארדיולה הרוויח בניצחון 0:2 של מילאן על ברצלונה בשבוע שעבר. זה קרה בזכות העבודה המעולה של מאסימיליאנו אלגרי והרוסונרי שלו, ובזכות המחלה של טיטו וילאנובה, שנעדר מהמשחק. ושם, בלי מאמן ראשי על הקווים, ברצלונה פתאום נראתה כמו קבוצה שאפשר לנטרל, וכל הדיבורים על כך שהקטלונים לא צריכים מאמן הופרכו באחת. בארסה שוב שלטה בהחזקת הכדור, כמו בכל משחק שלה, אבל בעטה רק פעם אחת למסגרת. ליאו מסי לא בעט אפילו פעם אחת ומיעט לקבל כדורים. ובכלל, השחקנים נראו עייפים וחסרי אנרגיות. מילאן הציגה משחק טקטי נפלא ונעה על המגרש בהגנה ובהתקפה בדיוק בכיוונים שיסרסו את השיטה של ברצלונה. האורחים מספרד נראו איום ונורא, וזה היה אחד מאותם משחקים בהם היריבה פשוט גורמת לך להיראות רע.

בארסה כבר ידעה משחקים קשים כאלה בעבר נגד קבוצות חזקות, שמראש מוותרות על הניסיון להחזיק בכדור, באות "לעמוד נכון", להגן עם 9 שחקנים ולבנות על עקיצות במתפרצות. וזה נהיה קשה במיוחד כשהיריבות הן לא ולנסיה או סביליה, אלא צ'לסי, אינטר, מילאן. קבוצות ברמה הזו. כשהן משחקות ככה, הן מורידות למינימום את היכולת של ברצלונה למצוא פרצות בהגנה. הרי לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שלא רק החזקת הכדור היא נשק קטלני של הבלאוגראנה, אלא גם התנועה של אלה שהכדור לא אצלם. התנועה ללא כדור של ברצלונה גורמת לכך שכמעט בכל רגע נתון לשחקן עם הכדור יש לפחות שתי אופציות למסירה. במשחק כמו זה שהתפתח במילאנו, היא פשוט לא הצליחה לייצר מציאות כזו. מילאן שמרה איזורית צפופה, הייתה סבלנית מאוד, ופשוט הקפידה כל הזמן לסגור את זוויות המסירה לתוך הרחבה. רק שש פעמים הצליחה ברצלונה למסור לתוך רחבת הרוסונרי - פעם ברבע שעה. כך גם הרגישה בארסה במשחקים קודמים מול יריבות בכירות שהסתגרו בצורה הזו. אלא שלהבדיל מהמקרים ההם, הפעם היא לא סיכנה את השער. וההבדל טמון באיש על הקווים.

תחת פפ, במשחקים מהסוג הזה, גם אם ברצלונה בסופו של דבר הפסידה והודחה, זה תמיד קרה אחרי שהיא שלטה במשחק, הגיעה למצבים וסיכנה את השער. ובכל מקרה, זה קרה אחרי שהיא ניסתה לשנות משהו כשהדברים לא הלכו. מעבר ל-3-4-3, כשהמגנים הופכים לקיצוניים וסרחיו בוסקטס משחק חצי בלם-חצי קשר, הוא משהו שפפ ניסה בעבר במקרים דומים. ומול מילאן זה היה נחוץ כדי לשבור את הצפיפות באמצע ולהגביר את התקיפות מהאגפים. דברים אחרים שפפ ניסה בעבר היו להוריד את מסי אחורה כדי שייגע יותר בכדור ויהיה מעורב, ולהעלות אולי את ססק פברגאס קדימה במקומו לנצל את החלל שנותר. אפילו כדורים לאגפים והגבהות למרכז – משהו שהוא לגמרי לא הסטייל של בארסה – היה דבר שגווארדיולה לא חשש ללכת אליו בעיתות דחק. הוא העז לשבור את השטאנץ. לצאת מהשבלונה. אמנם, הוא היה צריך לעשות את זה רק לעתים רחוקות, לכן גם לא תמיד קיבל את הקרדיט על העבודה שעשה עם הקבוצה. משחקים כמו זה מול מילאן מחזירים לו חלק מהקרדיט האבוד. בלי שהוא צריך לעשות דבר בשביל זה.

הדבר האחר שקורה במקביל, ושבונה את מורשתו הבאה של פפ בלי שהוא נוקף אצבע, מתרחש באליאנץ ארנה, שם באיירן מינכן של יופ היינקס משחקת את הכדורגל הקטלני ביותר ביבשת. באיירן משחקת כדורגל שהוא גם יפה, גם אכזרי, גם אסתטי, גם יעיל. זה שילוב של כל מה שהיה טוב בכדורגל הגרמני כל השנים, עם הדברים שטובים בכדורגל הגרמני של השנים האחרונות. אבל איכשהו, מרבית הקרדיט לכך חולף מעל ראשו של הדמות המקצועית המרכזית בכל הסיפור הזה – יופ היינקס – ומתחלק בין ההנהלה, למנהל הספורטיבי החדש מתיאס זאמר, לרכש ולכוכבים שפתאום חזרו לעצמם. רק לא למאמן הנוכחי. הרי הוא זה שהיה שם גם בשנה שעברה, כשהקבוצה ראתה את בורוסיה דורטמונד משחקת טוב ממנה, זוכה באליפות ומשפילה אותה עם 2:5 מצמית בגמר הגביע בדרך לדאבל. היינקס היה מי שלא הצליח לזכות בליגת האלופות, למרות שבגמר הביתי פגש יריבה נחותה בדמות צ'לסי המזדקנת.

ולכן, אפשר כבר לראות את זה קורה – כיצד פפ מגיע בקול תרועה רמה למינכן בקיץ, כיצד הוא מתקבל באהבה וכבוד מלכים (אפילו הודעות החתימה שלו בחודש שעבר הולידו מיני-פסטיבל), כיצד הוא מקבל כמה מיליונים טובים לרכש שיחזק את באיירן במקומות בהם היא לא מושלמת, כיצד הוא פותח את העונה בסערה, מפרק את הבונדסליגה, דוהר באירופה, וקוצר את כל השבחים על כך שהביא את בשורת הכדורגל הקטלונית הנפלאה לדרום גרמניה.

כדורגל הוא משחק מוזר כזה, בו הרבה פעמים הקרדיט לאו דווקא הולך למי שבאמת ראוי לו. פפ היה בעבר בצד הלא נכון של המשוואה הזו, כשבארסה שלו תיקתקה את הטיקי-טאקה והוא נלקח כמובן מאליו. עכשיו הוא מקבל קצת מהקרדיט ההוא ובעונה הבאה ירכב על האשראי של מישהו אחר. זה העולם של המאמנים. עולם שאנחנו, כתקשורת, גם לעתים קרובות מתרכזים בו יותר מדי. הנה, הרגע קראתם טקסט שלם שמדבר על מאמן שאפילו לא מאמן. עד כדי כך מיוחד הוא פפ גווארדיולה.