האמת? את הכתבה הבאה היה הכי קל לסכם במשפט: ״ליאו מסי יהיה גדול כמו דייגו מראדונה בעיני הארגנטינים רק אם יזכה במונדיאל״, אבל היחסים בין העם בארגנטינה לכוכב הגדול הרבה יותר מורכבים מהמשפט הנדוש הזה. ככל שעוברות השנים, הקשר ביניהם רק נהיה יותר ויותר לא ברור, במיוחד עכשיו, ביום ההולדת ה-30 של מסי. בכל זאת, לא מעט גברים מרגישים מוזר בגיל הזה ולא מבינים איך פתאום הוא הגיע.
לא צריך להתייפייף. רוב הארגנטינים יגידו שמראדונה יש רק אחד והוא מעל כולם, מסי עדיין לא שם. יותר מזה, גם אצל רוב תושבי רוסאריו, עיר הולדתו, אנחל די מריה אהוב יותר. כן, גם בגיל 30, העובדה שליאו לא שיחק דקה אחת בליגה הארגנטינית נמצאת בעוכריו.
יש משהו קצת צבוע בקביעה הזאת של האוהדים, כי מסי הפך ל״לא ארגנטיני״ רק כי ריבר פלייט וניואלס התקמצנו על זריקות הורמון הגדילה שילד הפלא היה צריך לקחת והרחיקו אותו מהליגה הארגנטינית עד לברצלונה. מצד שני, מי שמתלוננים על כך, גם מודים שלמרות עשרות השמות המפוצצים בסגל של הנבחרת, היא לא שווה דבר בלי מסי.
כל האחריות על הכתפיים שלו. מסי (getty)
הקהל מעריץ אותו, התקשורת עוקצת (getty)
הדבר היחיד הטוב שעשה אדגרדו באוסה כמאמן הנבחרת, הייתה הנסיעה שלו לברצלונה לשכנע את מסי לחזור בו מהפרישה אחרי ההפסד בגמר קופה אמריקה 2016. אותו עם שכל כך התאכזב מליאו, לא היה יכול לשאת את ההחלטה שלו שהוא לא יהיה יותר בסגל הלאומי. הם רגועים כשהוא חלק מהנבחרת, אבל עדיין לא ממש מעריכים את זה.
יש גם אהבה למסי במולדתו. נשיא ארגנטינה, מאוריסיו מאקרי, קרא לו ״מתנת אל שצריך לשמור עליה״. יוהאנה פוקס, מורה אלמונית, הפכה ברגע למפורסמת בזכות מכתב ששלחה למסי ובו כתבה: ״אל תגרום לעצמך לחשוב שהדבר היחיד שמעניין את המדינה הזאת הם ניצחונות ולסיים במקום הראשון״. הנשיא הוא גדול אומה, המורה היא מרגשת, אבל הם לא מכתיבים את סדר היום הספורטיבי.
מי שמפמפם את התחושות כלפי מסי הם פרשני הכדורגל, שמופיעים על בסיס יומי ומעבירים דברים שבסופו של דבר מחלחלים לאוהד הממוצע. זה מתבטא ביחס כלפי מסי. אל תנסו למצוא שם חיבה. עיתונאי בשם הורסיו פגאני הכריז ש״פאולו דיבאלה יותר טוב ממסי״, רק בגלל משחק רע אחד של בארסה מול יובנטוס, ויש קיצוניים יותר, כמו מרטין ליברמן, שבממלכתיות עיתונאית קבע: ״השערים הרבים של מסי בברצלונה מעניינים לי את התחת, שיתן אותם כאן בארגנטינה״.
אפילו הוא מרגיש לבד לפעמים. מסי (getty)
מסי הוא כבר לא אותו ילד מופנם וצנום. עוד לפני גיל 30 הוא עשה אקסטרים מייקאובר והפך למקועקע כמו האופנוענים שמשחקים סנוקר בסרטים האמריקאים, הוא לא מהסס להיכנס לעימותים פיזיים עם יריביו וזה מבלי להזכיר את תקופת הבלונד, שלא הכי מתכתבת עם התדמית המופנמת שדאג לפתח. ובואו לא נשכח את הנאום של ליאו אחרי ההפסד בגמר הקופה האחרון: ״אנחנו צריכים לעשות משהו כדי שהחרא הזה ייפסק״. אבל קשוח ככל שהפך להיות, מסי עדיין לא יכול להתמודד עם הקמפיינים הקשים נגדו בטלוויזיה הארגנטינית, שבוודאי לא הוסיפו להר הציפיות שהוא יצר מהנבחרת רק מעצם החלק שהוא תופס בסגל שלה.
מסי יקבל עוד הזדמנות לקרוא על שמו כמה כנסיות בבואנוס איירס בשנה הבאה במונדיאל (צאו מהסרט, ארגנטינה תהיה שם), אבל בעצם, למה שלא נסכם כבר עכשיו את הקריירה הבינלאומית שלו? הכי קל יהיה לומר שהיא פשוט הייתה מרדף אחרי המורשת של מראדונה. אבל כמו מערכת היחסים שלו עם העם שלו, גם העניין הזה מורכב יותר.
אם לשפוט לפי לא מעט דעות, בעצם לארגנטינה אין צורך בכוכב הגדול, כי הוא גם ככה לא מביא תארים. ועדיין, כשהוא נשבר, אומה שלמה נשברה איתו אבל המשיכה להאמין בו. לעם היה הכי קל ללכת עם חוסר הפרגון שנשמע הרבה יותר חזק ועדיין, כשהוא ויתר לעצמו, הם לא ויתרו עליו, למרות שזה מה שהכתיבו להם. לפעמים, לתת לבן אדם את האמונה לנסות ולעשות את מה שכתוב בכוכבים, יכול להיות עולם ומלואו. הוא גם יכול להיות גביע העולם.
איך יזכרו אותו בסופו של דבר? (getty)
רק זכייה במונדיאל תביא לפיתרון (getty)
המרדף אחר המורשת של מראדונה יושלם? (getty)