$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

הרגל אבדה בלבנון, אבל החיים החלו

הוא לא ריחם על עצמו אפילו כשישב פצוע בלבנון, רגע אחרי שדרך על מוקש. מאז זוכה הצלף מגולני במדליות בכל תחרות אפשרית, מנצח ספורטאים "בריאים", מחזיק עסק ונשאר אופטימי. כך הפך נכה צה"ל לאחד הקלעים הגדולים בעולם

דניאל שחק
דניאל שחק  25.04.12 - 14:00
שזירי, תמיד מביט קדימה (ארכיון אישי)
שזירי, תמיד מביט קדימה (ארכיון אישי)

"אף אחד לא שיקם אותי, בראש שלי כבר הייתי מסודר וידעתי מה אני רוצה. איך שדרכתי על המוקש הבנתי מה קרה לי, פשוט ראיתי שאין כף רגל. אני יושב שם ומחכה לחילוץ ורק הדאיג אותי שאף אחד לא יפלוט עליי כדור. אם שרדתי את המוקש, אז לפחות לא רציתי למות בגלל תאונה וביקשתי שיפְרקו את הנשק שלי. זה מוזר, אבל אני יושב שם בשטח ורק חושב לעצמי: 'אוקיי, אין רגל. אבל איך עושים לזה פרוטזה'. זה הקו שהנחה אותי כל הזמן, החיוביות הזאת. הרגל לא תגדל חזרה, אז אני יכול לבלות במרירות וכעס או יכול להמשיך עם מה שיש".

קו המחשבה החיובי הזה לקח את דורון שזירי רחוק. אולי רחוק יותר ממה שאפילו הוא היה מוכן לחלום באותם רגעי לחץ סמוך למוצב הבופור בלבנון. 25 שנה חלפו מאז וכיום מדובר באחד הקלעים הטובים בתבל. אלוף העולם, זוכה 6 מדליות במשחקים הפראלימפיים (המשחקים האולימפיים לנכים), פעמיים אלוף אירופה ואחד הספורטאים הישראלים הפעילים המעוטרים ביותר הוא גם בחור שלא מניח לדבר לעצור אותו. הוא מעריץ את טרומפלדור ("גם קטוע, גם גיבור, וגם נולד בתאריך שלי") ולצד העיסוק הספורטיבי מתפרנס מבניית כסאות גלגלים בהתאמה אישית. מכל קושי הוא מפיק את התועלת, מכל משבר הוא מוצא דרך למעלה. אדם שלא צריך לצאת לחירות, כי הוא לרגע לא רואה בעצמו משועבד למגבלה מסוימת.

דורון שזירי גדל במושב נגה בחבל לכיש וכבר בכיתה ט' הצטרף לגדנ"ע קליעה, מסגרת בחסות צה"ל שכבר חלפה מן העולם. "הדגש לא היה על מצ'ואיזם ומיליטנטיות, אלא על ספורטיביות", הוא מדגיש. לאחר גיוסו הצליח להתקבל לפלוגת העורב של חטיבת גולני ובמהלך השירות אף סיים קורס צלפים בהצטיינות. באותם ימים צה"ל עדיין החזיק ברצועת בטחון בדרום לבנון ובאחת מתקופות התעסוקה המבצעית השתנו חייו לעולמים. "הייתי כמעט שנתיים בצבא. תפסנו קו בבופור ויום אחד יצאנו לפתיחת ציר", הוא נזכר. "באותו יום הייתה הוראה קצת שונה: לרדת מהכביש ולחפש תיילים של מטענים. נכנסנו לשדה מוקשים ישן שלא היה מסומן אחרי שאמרו לנו שהנדסה בדקו את השטח והכל נקי. חבר עלה ראשון על מוקש ועשינו תרגולת של מטען. חילצנו אותו ובדרך חזרה לכביש אני דרכתי על מוקש. הגיע צוות ממוצב דלעת עם הסמ"פ שלנו ונכנס לחלץ אותנו. גם הוא הפעיל מוקש ונפגע בעיניים. אני יצאתי הכי בזול עם קטיעה מתחת לברך. היה חילוץ עם מסוקים לבית החולים רמב"ם, עברתי ניתוח והמשכתי לשיקום בתל השומר, שם נותחתי שוב. התאמות פרוטזה ואז מתחילים לחיות".

ברגע אחד הפך הצלף הצעיר והבריא מגולני לנכה צה"ל קטוע רגל, הכרה שיכולה לקרוע כל אדם לגזרים. "רחמים עצמיים? בחיים לא", קובע שזירי בנחישות. "היו לי תקופות קצרות של דאון, בעיקר בגלל שחשבתי מה אני עושה עם עצמי: מה אני אעשה, איפה אגור, האם אלמד - בכלל לא בגלל הנכות. אמרתי לעצמי: 'זאת לא נכות כזאת קשה'. הנכות הזאת פתחה לי אפשרויות שלא היו ניתנות לי אלמלא הפציעה. לא הייתי מגיע לעבודה שלי היום אם לא הייתי משחק כדורסל והייתי רוצה כסא טוב יותר. צריך לנצל את מה שיש לך בצורה הכי טובה, למנף את זה בצורה חיובית. להגיד לעצמך: 'אני נכה, אז מה אפשר לעשות עם זה?'".

מיד לאחר תקופת ההחלמה הראשונית, שארכה כארבעה חודשים, הלך שזירי ללמוד צילום. בהמשך עבד כעוזר של צלם אופנה ועדיין חסרה לו התנועה. "הייתי צריך משהו בשביל הגוף. לרוץ זה לא כמו פעם, לעשות טיולים זה לא כמו פעם. אז בחרתי בכדורסל בכסאות גלגלים, שזה כמו מכוניות מתנגשות קטנות כאלה. באופן טבעי גם הגעתי למטווח בבית הלוחם להתאמן. שנה וחצי אחרי הפציעה כבר הגעתי לתחרות ראשונה בקליעה".

מתי החלטת לעלות מדרגה בתור ספורטאי?
"באיזשהו שלב היו הישגים גדולים יותר וזה דרש ממני יותר. לא יכולתי לשלב הכל, גם היו בת זוג וילדים. אי אפשר להיעלם לכולם. החלטתי שלטובת הקליעה והכלל אני מוותר על הכדורסל. זה אומר להקדיש יותר שעות לאימונים, כי אתה לא יכול להשתפר בלי להתאמן".

עד מהרה הבטיח שזירי את מקומו במשחקים הפראלימפיים בברצלונה, עוד ניסיון מר ממנו הצליח להפיק תובנות חיוביות. "אחרי התחרות הרגשתי שאני ברצפה. באתי לאולימפיאדה בהרגשה שאני מעולה ופשוט עשיתי במכנסיים. זאת תחרות שנמדדת בעשיריות נקודה ואני הייתי 20 נקודות מתחת למצב הרגיל שלי. בספורט וגם בחיים יש עניין של הכרה עצמית. אתה צריך להאמין בעצמך שאתה טוב. אם יריתי פעם אחת טוב, אז זה כי אני טוב ולא עניין חד פעמי. זה גורם לך להחזיק מעצמך, ולהגיד: 'עכשיו אני בליגה של הגדולים'. אני חושב שזה קרה באטלנטה, שם זכיתי בשתי מדליות כסף. שני שיאים אישיים ושתי מדליות - בתרגיל ירי בשכיבה ובתרגיל 3 מצבים. אז הרגשתי שאני בצמרת. הראש זה מה שהיה שונה, הרגשתי יותר שקט ובטוח".

כשגיא סטריק, מאמנו של שזירי וקלע שייצג את ישראל ב-4 אולימפיאדות, נשאל על התכונה הבולטת אצל חניכו, הוא מיד יורה: "דורון טיפוס מאוד חיובי. תמיד עם חיוך, תמיד עם הפנים קדימה. הוא נכה שלא מתנהג כמו נכה ולא מרגיש נכה. הוא לא רואה בנכות שלו ככזו ובאיזשהו מקום ניצל אותה לפיתוח קריירה. אני לא חושב שהיו לו תסכולים. הוא לא מתוסכל מזה שאין לו רגל. עד כמה שזה מוזר להגיד, יכול להיות שזה דבר טוב שקרה לו. יש כאלה שמסתכלים על זה כאסון והוא כהזדמנות".

"אין תחרות גדולה שדורון לא חזר ממנה עם מדליה", מזכיר סטריק בגאווה. "הוא כל הזמן בליגה של הגדולים. הוא בין השלושה הכי טובים בעולם וזה ברור. השנה הוא אולי בכושר הכי טוב בשלוש השנים האחרונות". אחרי שזכה כמעט בכל תואר אפשרי וניצב בין מובילי המשלחת הישראלית למשחקי בייג'ין, שזירי זכה בשנה שעברה במדליית הארד באליפות העולם, הבטיח את מקומו במשחקי לונדון בקיץ הקרוב ולאחרונה גם הפך לישראלי השני בהיסטוריה שמשיג תוצאה מושלמת בתחרות תוך שהוא מנצח גם את מאמנו.

שזירי מסוגל להתחרות גם בספורטאים "בריאים", אבל ממשיך להתמודד מול נכים. "לפעמים אני באותה רמה ולפעמים יותר טוב", הוא קובע. "אבל אם אני נכנס לסגל, אני צריך להתחייב יותר. מבחינת רמה, אין לי בעיה. אם אני רוצה, אני יכול להיכנס לסגל האולימפי. הבעיה היא שאני לא מתאמן כל יום כי אני לא ספורטאי מקצועי ואף אחד לא משלם לי על זה. יש לי ילדים ואני צריך גם להתפרנס. כל החיים זה פשרות וזאת הפשרה שהגעתי אליה. אני מתאמן קבוע פעמיים-שלוש בשבוע, כאשר כל אימון אורך בין שלוש לארבע שעות". סטריק מסכים: "כיום בישראל אי אפשר לחיות מזה. דורון מתחרה גם מול ספורטאים בריאים, אבל בכמות שהוא מתאמן זה לא יכול להספיק".

במה הספורט עוזר לך?
"זה בית ספר מעולה לחיים", מבהיר שזירי. "ההתמודדות היא מול עצמך - איך אתה מתגבר על לחץ, איך אתה מתגבר על משברונים. כדור שעבר לא יחזור. זה כמו הרגל שלי, מה שהיה לא יחזור. אין לי דרך לשנות את הניקוד, אלא רק להתרכז בכדור הבא. גם לא צריך לחשוב על העתיד, כי עוד לא יריתי את הכדור הזה. גם בחיים צריך להתמודד עם מה שאתה עובר כרגע. אתה לומד את עצמך, איך אתה מגיב בלחץ ואיך אתה מתמודד עם לחץ. זה גם מחנך למשמעת עצמית. אני יודע שאם לא אהיה מסודר ואבוא קבוע לאימונים גם כשאני עייף ולא בא לי, לא אתקדם. זה הספורט הכי אינדיבידואלי, הכי טכני והכי מנטלי שיש".

במבט לאחור על הפציעה ששינתה את חייך, אתה מצטער שהלכת להיות לוחם חי"ר?
"אם הייתי צריך, הייתי עושה הכל אותו דבר. נהניתי מאוד מהשירות הצבאי. זה שנפצעתי... מה לעשות... קורה, יכול היה להיות יותר גרוע. רוב הלקוחות שלי בעבודה עוסקים בספורט, וזה אומר שהם לקחו את הנכות שלהם צעד קדימה. רובם אנשים עם הרבה כוחות. ובכל פעם שאתה רואה מישהו שהוא נכה יותר קשה ממך מתמודד, אתה מבין שאתה עוד קטן לידו. אם אתה חזק באופי, תתגבר. אם יש לך חולשה, זה לוקח אותך למקום לא טוב ואז צריך עזרה. אפשר לצאת גם מזה. למזלי אני לא צריך להתאמץ, זאת הדרך הטבעית שלי".

מתוך המגזין "עולם קטן" >