הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

קוראים לזה שגעת: סיכום הדרבי התל אביבי

סיום מטורף לעונה מושלמת. המשחק שלא יכול היה להיגמר אחרת

אבישי סלע
אבישי סלע  03.06.21 - 09:37

זה פשוט לא יכול היה להיגמר אחרת.

עונת 2020/21, המשוגעת והמטורללת בתולדות הכדורגל הישראלי, לא יכולה היתה להיגמר בניצחון סולידי וחלק. זה היה חייב לכלול את הטרפת - את השיגעון, את הרגשות, את סערת הנפש, את כל מה שמכיל משחק כדורגל טוב ויצרי. שער שקיים ואז נעלם, עבירה שנעלמה ואז קמה לתחייה, יציע שדומם ואז שואג משמחה - אם פעם היינו אומרים ש"לא היה כדבר הזה", כמאמר המשורר, הרי שהיום? הכל כבר הגיוני. וזה כנראה היה הסיום המטורף המושלם לעונה מטורפת. ומושלמת.

מערכה ראשונה: תל אביב. יפו.
הרגשת את הדרבי הזה בקצות אצבעותיך, מהרגע שיצאת מהבית. סביבך ראית את נחילי האדם, עוד אוהד ועוד שלושה. לפעמים בקבוצות גדולות. כמעט ולא ראית אנשים ברחוב שלא לבשו חולצה בצבע אדום או צהוב. כשהם ביציע, ואתה רואה אותם מרחוק, זה כמובן נראה יפה אבל לא מוחשי. רק כשעשיתי את הדרך (הקצרה יחסית) מהבית שלך לאצטדיון בלומפילד, בגמר גביע שהוא גם דרבי (או דרבי שהוא גם גמר גביע), הבנתי באמת את משמעות המספר: שלושים. אלף. איש.

איכשהו, הקוסמוס הציב אותי באמצע הדרך - חמש דקות מאצטדיון בלומפילד, שש דקות מהבארבי. הרצף שבו הייתי כל החיים הפך לגיאוגרפי. וכך, אני מתיישב על אם הדרך, סמוך לגינת כרונינגן. ספק אם מי שקרא לגינה על שם העיר ההולנדית, ידע שעוד כמה שעות מאמן הולנדי יהיה זה שישלוט ביד רמה על בלומפילד ומבואותיה; אבל האטמוספירה היתה רחוקה מהולנד. בעיקר של אוהדי הפועל ת"א, מאחורי שערים 5 ו-7 המזוהים כל כך עם הקהל האדום.

כבר בחימום הרגשת משהו אחר. הדרבי האחרון, שהיה צמוד בהרבה מאלה שקדמו לו, נראה שסיפק סוג של אמונה גם בקהל של הפועל שהגיע בהמוניו וטרף את היציעים. היתה שם אגרסיביות. טירוף שהרגשת קצת פחות ממנו בצד הצהוב (במשחק זה, כמובן, התאזן). שאגת ה"מל-ח-מה" הקלישאתית כמעט, בעליית השחקנים לדשא, הורגשה היטב היטב. היה רעב בצד של הפועל. והוא הודגש, עוד יותר, כשארז פפיר שרק את השריקה הראשונה.

מערכה שנייה: המשחק
יהיו כאלה שייחסו את ההתפרצות של ניר קלינגר וסלים טועמה בסיום ללוזריות, לבכיינות, אולי סתם לרצון להרשים את הקהל. אני אישית חושב שזה מבטא בעיקר תסכול. כי קלינגר, דווקא במשחק הזה, הצליח לעשות כל מה שניתן (במגבלות הפורמט) כדי לנצח את מכבי ת"א בדרבי. הוא לא "חשב" שזה לא יעבוד בכדורגל, הוא *ידע*. ובכמעט 74 דקות של משחק, הוא הצליח לשתק כמעט לגמרי את ההתקפה של מכבי ת"א, להתעלות עליה באגרסיביות וברעב - ולתת תחושה אמיתית שהדרבי הזה יהיה הדרבי שישבור את הקרח.

אבל אז הגיע יונתן כהן. במהלך מקרי, כמעט מנותק ממה שהתרחש על הדשא. בכדור אחד מוזר, מסירת אללה באב-אללה שנחתה לו בדיוק על הראש, עם כדור שהסתובב והסתובב והסתובב עד שנחת ברשת של שטקוס. ומהרגע שהכדור נחת, המשחק השתנה. לחלוטין.

גם אם מכבי ת"א לא הצליחה להבקיע עד סיום תשעים הדקות, היה ברור שהשער הולך להגיע. כי מאותו רגע, המשחק נכתב מחדש. הפועל עברה מטקטיקת הלחץ הגבוה והאגרסיביות לטקטיקה על שם "האר"י הקדוש" = להתפלל לפנדלים. ואז, הגיעה הווינריות הצהובה שכמעט ולא נראתה עד אז, קמה מהמרתף שבו היתה חבויה - והביאה למכבי את המשחק עם השער של לואיס הרננדס. ואז, הגיעה הדקה ה-115.

מערכה שלישית: המהומה
נדבר על הבלגן הזה, כמו שמדברים על האופסייד הפאסיבי של גילי לנדאו. כמו שמדברים על הגול ביד של... גילי לנדאו. זו שערוריית שיפוט, שלא משנה אם בצדק או לא, תיכנס לספר דברי הימים של מהומות הכדורגל הישראלי. וצריך לומר: היתה עבירה של שי אייזן על דור פרץ. עבירה ששווה כרטיס אדום, ועבירה שאם נקלטת - פירושה פסילת השער שנכבש בדיעבד. ובכל זאת, כאמור, זה לא יכול היה להיגמר אחרת.

לרגע אחד, שערים 4-5 של הפועל תל אביב התפוצצו משמחה. דיברנו על המקריות של שער השוויון? גם שער השוויון הזה, בסוף, היה מקרי. אבל הוא הרגיש כמו קאמבק, כמו הרגע שבו הפועל תל אביב אומרת - "זה ייגמר רק בכיוון שלי". אבל אז באה הפסילה, ההתפרצות דווקא בצד השני. כן, היו ברגע הזה גם צדדים מכוערים - שהמעורבים בהם ראויים לספוג עליהם עונש כבד, אבל בסופו של דבר זו היתה התרחשות ספורטיבית מרתקת, בסיומה של עונה מרתקת ובלתי צפויה.

ולסיום הסיומת של הלילה הזה, הגיע גם האבסורד: שחקני הפועל שבורים ומרוסקים, שחקני מכבי ת"א בטירוף אקסטטי - ורק הרמקולים, כמו מאומה לא קרה, עדיין מנגנים את "יש לי יום יום חג" של הגשש החיוור (יבדלו שייקה וגברי לחיים ארוכים, פולי ונעמי שמר זכרם לברכה) בלופ. כי זה היה גמר מטורף לעונה מטורפת. אין משהו יותר משוגע, או יותר ישראלי, מההמולה שהתפתחה על הדשא של בלומפילד.

מערכה רביעית: ההיסטוריה תשפוט
זה היה דרבי הנראטיבים הגדול. הפועל ת"א ומכבי ת"א עלו למשחק הזה לא כדי להרוויח תארים; תארים לא חסר להם בארון. גם ההגמוניה העירונית, ידעו גם גדולי אוהדי הפועל, לא תיקבע במשחק אחד - אפילו לא בגמר גביע. המאבק היה על דבר אחד; על שיפוט ההיסטוריה. על הדרך שבה עונת 2020/21 תיזכר בדברי הימים.

ועל פי השיפוט הזה, מכבי תל אביב מסיימת - למרבה האירוניה - את אחת העונות המוצלחות בתולדות המועדון. קחו קמפיין אירופי מוצלח (כולל חזרה לשלב הפלייאוף של ליגת האלופות ושלב בתים בליגה האירופית שנגמר עם העפלה לנוק אאוט), חברו קאמבק סופר מרשים בליגה אחרי פיטורי מאמן, וסיימו בזכייה נוצצת בגביע המדינה. כן, זה נגמר בלי אליפות, אבל גם גדולי המכביסטים יודו (בסתר ליבם, בשקט, מתחת לשפם) שאפשר שנה אחת גם לא לזכות באליפות.

והפועל ת"א? היא רצתה את הגביע הזה בתור סוג של "דאבל" משלה - אליפות המדינה הרי רחוקה ממנה שנות אור, בתנאים הכלכליים והמקצועיים. הישארות בליגה מהסוג שהיא השיגה העונה, עם יציבות ואפילו עם יכולת מעודדת בדרבי, בתוספת גביע היתה הופכת את העונה הזו לראויה לציון. ולכן, בין היתר, היא יוצאת מאוכזבת כל כך. מכיוון שהפועל הגיעה עד קצה גבול היכולת שלה במשחק הזה, ועדיין יצאה עם הראש בין הידיים.

ואני? אני אקח את הזכרונות. לילה בלתי נשכח של אצטדיון מלא, מחזה שכבר חשבנו שלא נראה רק שנה לאחור, בעיצומה של הקורונה שאיימה לבלוע הכל. אלה היו הטובים שבזמנים, ואלה היו שהרעים בזמנים, ובסופם - משחק כדורגל אחד בלתי נשכח.

מה צריך יותר?