קולנוע. מוכר לכם הקונספט? פעם היה דבר כזה. האגדה מספרת שהיית נכנס לאולם, מתיישב בכסא מול מקרן ענק וחוטף מבול של פרסומות. בסופו של דבר היה גם סרט. ואז הוא היה מתחיל. האפקטים יפים, הסאונד לא רע, אבל משהו מוזר. הדקות חולפות ואתה מתחיל להבין שזה לא זה. ובדיוק אז אתה מתחיל לשחזר את אירועי הימים האחרונים. אלה שהובילו אותך בדיוק לרגע הזה. לשנייה שראית את הטריילר ולא התלהבת. ואז מחקת את זה מהזיכרון ואמרת לעצמך: "כן! זה יהיה סרט טוב!".
מכירים את זה? אז אצל ברצלונה לטריילר הגרוע הזה קוראים תבוסה 8:2 לבאיירן מינכן, והסרט הוא כל מה שהגיע לאחר מכן. "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", בטח יקראו לו.
והאימה. אוי, האימה.
אירועי סוף העונה של בארסה בליסבון היו עצובים וכואבים. והאמת, גם די צפויים. הקבוצה שהפכה את מיטב האימפריות ללא יותר מיריבות אימון בעשור האחרון, נראיתה מוכה וחבולה. רק מחכה לראות מה תהיה עוצמת ההשפלה. לא היה קל לראות את זה, אבל כל זה היה משחק ילדים לעומת הסצנה שאחרי הקרדיטים. כי אם מישהו חשב ששריקת הסיום מול באיירן עשתה סוף לחלום הבלהות, מהר מאוד הוא התעורר למציאות העגומה. זו שבה לא רק שהסיוט לא נגמר.
הוא רק התחיל.
עצוב. אין מילה אחרת לתאר את מה שקורה בבארסה בימים האחרונים. עוד לא הומצאו המילים שיסבירו כמה בלתי נתפסת העובדה שמסי בכלל שקל את עתידו בברצלונה. שקל. לא עזב. רק שקל. זו העיר שאליה הגיע בתור ילד. שבה התבגר והפך לשחקן מעולם אחר. שבה לסיפור שלו היה צריך להיות סוף אחר. בטח לא כזה שהפרק האחרון שלו הוא תבוסה שמזכירה תקופות בשחור לבן. או פקס.
הסיוט לא נגמר בתבוסה מול באיירן (GETTYIMAGES)
עצוב לראות מה קורה כשלאנשים רעים יש יותר מדי כח. ומדהים לחשוב שבארסה עשתה את הדרך הארוכה הזו – מהאולימפוס לקרקעית האוקיינוס – מתוך רצון. כמה התמדה צריך הבנאדם כדי למוטט אימפריה בפרק זמן קצר שכזה, אה? רק לדמיין את הדרך עד לנקודה הזו. לימים האלה שבהם מראים את הדרך החוצה לכובש השלישי בטיבו בתולדות המועדון – בשיחת טלפון של כמה דקות - וזה אפילו לא קרוב להיות הביזיון הכי גדול של הקיץ הזה. מדהים.
"זה כמו שיעקרו חלק מהסמל של בארסה, זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו", אמר אוסקר גארסיה אחרי שפפ גווארדיולה עזב את המועדון כשחקן כי לא נתנו לו את הכבוד שהגיע לו. וזו, כידוע, מסורת בארסאית עתיקת יומין. במקרה של מסי, זה כאילו שמישהו מעך את הסמל עד שלא נותר כלום וזרק אותו לפח. כן, בארסה הייתה לפניו ותהיה גם אחריו, אבל זה לא יהיה אותו דבר. אפילו לא קרוב ללהיות קרוב.
האמת, הלב של אוהדי בארסה עשה שעות נוספות בשנים האחרונות. טחנו אותו כמו מניאק. זה התחיל עם פויול, נמשך עם צ'אבי ואז אינייסטה. אבל מבחינת ברתומאו וסנדרו רוסל, ההתחלה הייתה בכלל יוהאן קרויף. כיבר בתחילת הדרך נישלו אותו מתואר נשיא הכבוד שנתן לו ז'ואן לאפורטה. בהמשך הגיע תורו של פפ המאמן וגם את המשימה הזו הם השלימו בהצלחה. אבל מסי? זה כבר הדובדבן עבור השניים האלה – רוסל והנשיא הגרוע בתולדות בארסה. והכדורגל. והספורט. וברתומאו היה כזה עוד לפני אירועי מסי.
ואם אתם חושבים שיש פה איזשהי הקצנה, אתם טועים. בגדול.
צריך להיות כל כך קר וחסר רגשות כדי לא להבין שהגיע הזמן להניח את המפתחות ולהודות בכישלון. במעשים. ברתומאו היה צריך לקחת את עצמו ולהיעלם כבר מזמן, אבל מה אפשר לצפות ממי שדורג רק לעצמו? אם מסי ילבש חולצה של קבוצה אחרת בימים הקרובים – וזה משהו שהמוח לא מעכל גם אם האצבעות מקלידות – אז התקופה הזו תישמע כמו אגדה אורבנית בעוד הרבה שנים. אף אחד לא יאמין לזה. לקחת את הקבוצה הגדולה ביותר ולהרוס אותה? מבחירה?! די נו, בטח יאמרו לעצמם האוהדים של התקופה, אתם השתגעתם?!
השחקן הגדול בתולדות המועדון בדרך החוצה, והנשיא הכי כושל נשאר. מסי וברתומאו
אבל הסיוט הזה קורה במציאות. וגם היום זה בלתי נתפס. רק תשאלו את צ'אבי טורס, אחד העיתונאים הטובים ביותר בתקשורת הקטאלונית. "הבוס של ברצלונה - מועדון בן 121 שנים שרק עד לאחרונה עוד היה מודל לחיקוי בכל העולם - גרם לו כזה סבל, עד שהוא לא יכולים לדבר עם הקפטן שלו", נכתב בטור שפורסם הבוקר בעיתון "ספורט, "המילה שלו שווה כל כך מעט, שהשחקן הגדול בהיסטוריה בכלל לא שומע אותה.
"אחרי ה-8:2 בליסבון, אחרי המשבר העצום שלפי ברתומאו הוא רק ספורטיבי, אבל עבור שאר היקום הוא מוסדי - הנשיא לא דיבר עם מסי. אחרי שנודע שהכוונה של הארגנטינאי היא לעזוב את המועדון, הוא לא התקשר לזמן אותו למשרדו ולפתור את הבעיה, אלא התקשר לאביו, חורחה, כדי להסביר שקומאן הוא פנומן ושהפרוייקט העתידי יהיה נהדר. הוא התקשר לאביו. לא למסי עצמו. הוא לא מעז לדבר עם מספר 10. האם זה נורמלי?".
לשמוע ולא להאמין. אבל חכו, זה לא הכל. "11 ימים עברו מאז ההשפלה מול באיירן ועד עכשיו יש רק 'אשם' אחד: קיקה סטיין, שהיה גם האחרון להגיע לבארסה", כותב צ'אבי טורס, "ומכיוון שהמשבר הוא ספורטיבי וקומאן הוא המאמן, אז מעתה והלאה שהוא יפתור את זה. ז'ואנז'ו פאלאס כתב ב'לה ואנגארדיה' בסוף השבוע האחרון שברתומאו אמר לקומאן שהוא לא רוצה לדעת את תוכן השיחה שלו עם מסי (!). הנשיא לא רוצה לדעת מה ליאו חושב? מסי חושב שהגיע הזמן לעזוב וברתומאו באמת לא רוצה לדעת מה הוא אמר למאמן החדש?".
פעם, כשלנשיא של בארסה קראו ז'וזפ לואיס נונייס, הוא היה משתמש בסגנו ז'ואן גספארט בתור "השוטר הרע". כשהיה צריך לעשות את העבודה המלוכלכת, נונייס היה שולח את גספארט. קומאן הוא אולי אגדה בבארסה, אבל הוא רק השליח. את ההחלטות קיבלה ההנהלה כבר לפני כמה ימים, המאמן ההולנדי הוא רק הזרוע המבצעת.
"זה הפרק הראשון במדריך של הנונייסטה: האצבע מכוונת כלפי השחקן בזמן שהנשיא הופך לבלתי נראה", כותב טורס, "האשם הוא זה שרוצה לעזוב, לא זה שגרם לעזיבה. אם הוא יישאר בברצלונה, הנשיא הצליח במשימתו. אם יעזוב, קומאן נכשל בניסיונו לשכנעו להישאר".
וכך, אחרי אחת ההשפלות הגדולות בתולדות בארסה, שניים מבין השלושה מסי, סוארס וברתומאו עם רגל מחוץ למועדון – ואף אחד מהם הוא לא הנשיא הכושל שלה. בטח שלא הוא. הרי הוא אף פעם לא אשם. ואם כל זה לא מספיק מטורף, גם עכשיו – כשברור שמסי לא משחק משחקים – ברתומאו לא שוקל אפילו לשים פעם אחת את בארסה בראש סדר העדיפויות שלו ולתת לה להבריא.
כבר אין מילים.
אבל יהיו הרבה בימים הקרובים. כאלה שבטח ינסו להציג בתקשורת את מסי כבוגד. כזה שעזב כשהיה קשה. שנטש את הספינה. וחבל. באמת. זה לא מגיע למסי, לא לבארסה ולא לאוהדים שלה.
וגם עכשיו, זה עדיין בלתי נתפס. ספק מתי יהיה. אם בכלל.
הכתבה מתוך עמוד הפייסבוק: Barca Story, כל הסיפורים שלא הכרתם על ברצלונה