הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

כגודל הציפיות: צ'אבי סימונס יעמוד בלחץ?

סיפורו של צ'אבי סימונס בן ה-18 הוא מראה לצד האפל של הכדורגל היום: אור הזרקורים שמסוגל לא רק להאיר, אלא גם לשרוף, כשרונות בתחילת דרכם. האם ההולנדי ינצח הכל?

אבישי סלע
אבישי סלע  16.11.21 - 12:28

זו אולי התופעה הבולטת ביותר בכדורגל המודרני: הכוכבים של היום, נולדים מוקדם. אם פעם כדורגלנים היו צריכים "לקרוע זוג נעליים" (כמאמר הקלישאה הישראלית) כדי להרוויח את המעמד של כוכב, הרשתות החברתיות (ומעל כולן יוטיוב) הפכו כל פוטנציאל ממחלקת הנוער לשובר קופות. גם השחקנים הגדולים בעולם, היו כאלה שפרצו בגיל צעיר מאוד: ליונל מסי, למשל, עלה לבוגרים (וכבש) כבר כשהיה 18, וקיליאן אמבפה זכה באליפות בגיל 19, ועוד הוסיף גביע עולמי רק כשהיה בן 20.

החיפוש אחר הדבר הבא הוא אטרקטיבי; אין נראטיב יותר מרגש עבור אוהד הכדורגל מאשר ילד שמגשים חלום. אבל היא גם מעמסת ציפיות לא קטנה עבור שחקנים בראשית הקריירה שלהם, שנכנסים אל מוקד תשומת הלב התקשורתית והציבורית מוקדם מאוד, לעתים מוקדם מדי. לצד שמות כמו מסי או אמבפה שידעו לעמוד בלחץ וחוו מעטפת נכונה, קיימות דוגמאות כמו פרדי אדו או גיא אסולין, שאור הזרקורים לא רק חימם אותם - אלא גם שרף. ועוד דוגמא אחת כזו, היא של צ'אבי סימונס.

סימונס, שנולד בהולנד לאב שהיה כדורגלן בעצמו (רוג'ליו סימונס, חלוץ ששיחק בקבוצות כמו ברדה, ווילם II ודן האג), עבר למחלקות הילדים של ברצלונה כשהיה בן שבע בלבד. "לה מאסיה", כמו תמיד, היתה כר פורה לכשרונות כדורגל - וכבר מאז החלו הסרטונים לעוף ברשתות, ולהרים את הציפיות. עד כדי כך שבגיל 16 בלבד פאריס סאן ז'רמן העניקה לו חוזה בשווי מיליון דולר, עוד לפני שבכלל עלה לבוגרים.

אבל ציפיות הם דבר מתעתע: בסופו של דבר, כל מה שאתה משיג הוא בסך הכל פרומו לאכזבה הבאה, כל עוד ההישגים לא מתממשים באופן מיידי. ובניגוד לאמבפה, למשל, שבגיל 18 כבר היה שחקן הרכב, סימונס מתקשה להתאקלם בסגל של הפריזאים - העונה יש לו בסך הכל שתי הופעות, שתיהן כשחקן מחליף.

סימונס אמנם הפך לסנסציית רשת (3.4 מיליון באינסטגרם, יותר מאלה של פורטו ובנפיקה למשל - ביחד), אבל מבין האוהדים יש כבר מי שסימן את סימונס כ"אכזבה", מי שעמד במקום: חבריו ללה מאסיה, אנסו פאטי ופדרי למשל, כבר עלו לבוגרים. האחרון אפילו הפך לשחקן רוטציה בסגל של רונאלד קומאן. סימונס עוד לא מצא את המקום.

אבל זו בדיוק הבעיה עם הפיכת שחקנים צעירים לכוכבים בגיל כה מוקדם: כל נסיגה קלה כבר מוכתרת כ"אכזבה", כל משחק שבו הוא יושב על הספסל הופך להכנה לכישלון. הקיצוניות של הרשתות החברתיות, שממהרות להפוך כל שחקן שיודע לעשות דריבל במגרש ילדים צנוע לכוכב בהתהוות, באותה מידה גם מורידה את מי שלא עומד בציפיות המוגזמות האלה ישר לקרשים. תשאלו את גיא אסולין.

תשומת לב בגיל צעיר היא לא בהכרח דבר רע. גם משחקיו של לברון ג'יימס בתיכון שודרו מחוף לחוף בארצות הברית, והוא עדיין נחשב לגדול הכדורסלנים היום בעולם. אבל כאן, בדיוק נבדלים ה"לברונים" מה"פרדי-אדואים": המעטפת, יכולת השמירה על הכישרון בצמר גפן, ההרחקה שלו מאורות הזרקורים ומהתהילה המהירה מדי, על מנת שיוכל להתבשל ויוכל להתפתח. מה שהיה בברצלונה, ואולי קצת קשה להשיג במקומות אחרים. בטח לא כשיש לך תג מחיר כל כך גבוה, בלי הופעה אחת בקבוצה הבוגרת.