הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

תחנה אחרונה: מה הפך את קינן לכה מיוחד?

בעולם של 'פוזה' ושכירי חרב, דקל קינן הוא יחיד סגולה. זה שתמיד העריך את ההזדמנות ללבוש את החולצה של המועדון האהוב עליו, ההפיכה שלו לאימת היריבים והעזיבה שלו שתשאיר חלל. פרידה מסמל ירוק אמיתי, כזה שגם אם יעזוב, לעד יישאר חלק ממכבי חיפה

תמיר אלחיאני
תמיר אלחיאני  30.12.17 - 11:30

תגיות: דקל קינן

לכל אוהד כדורגל יש את אותו החלום: לעלות, ולו למספר דקות, על הדשא במדי הקבוצה שלו ולשחק עבורה. זה אפילו לא חייב להיות משחק גדול, או משחק שלם – 10 דקות באצטדיון הביתי, לתת את כל מה שיש לך, כל שביב אנרגיה בגוף, מול הקהל הביתי, רק לטעום את החוויה.

  • הערב ב-18:15: מכבי חיפה מול הפועל עכו

בכל פעם שדקל קינן עלה על הדשא במדי מכבי חיפה, בין אם במשחק גביע הטוטו או במשחק בליגת האלופות, מהרגע הראשון שלו על הדשא בירוק - זו בדיוק התחושה שהקהל הירוק קיבל: הוקרת התודה על הזכות ללבוש את המדים עם הסמל הירוק.

זה משתקף מכל תאקל ומכל פעולה שלו על המגרש. דקל קינן GETS IT, הוא מבין את המשמעות של לשחק עבור מכבי חיפה, בשבילו ובשביל האוהדים, והוא משחק תמיד ברעב, בהקרבה ובתשוקה של אוהד ששרוי בחלום, כמו מי שקיבל הזדמנות חד פעמית שלא תחזור יותר ותתפוגג עם אור ראשון/צלצול שעון מעורר.

אמנם הוא שיחק בקבוצות אחרות בקריירה, ובכל מקום שהלך תמיד נתן את כל מה שיש לו, גם בישראל. אבל כשדקל קינן משחק במדי מכבי חיפה, משחק טוב או רע, זה לא משנה – הוא שופך את כל מה שיש לו וקצת יותר. האנרגיות מגיעות ממקום אחר, עמוק, מהלב.

רבים מציינים את האופי של דקל, את היותו "מלח הארץ", כמעלה החשובה ביותר שלו. וכמובן שזה נכון. מדובר בבחור כארז, אדם שתורם מזמנו ומרצו לקהילה הירוקה, בביקורים בבתי חולים, בהוקרת אוהדים שנפטרו או כאלו שנפלו בקרב ובאופן כללי, בהיותו אדם אינטליגנטי ונהדר בים של שחקנים עמוסי 'פוזה'. דקל לא משחק כבר חודשיים. שמעתם משהו? קראתם משהו? מקורבים רצו לעיתונים? בסביבתו נשמעו קולות? כלום. נאדה. מקצוען מברזל.

עם זאת, הדבר שאני אישית הכי אוהב בדקל, הוא דווקא מה שקורה כשהאיפוק מוסר ממנו. אני אוהב את זה שמדובר באוהד שמשחק כמו אוהד וגם מגיב כמו אוהד על הדשא. תיזכרו בפצצות שהוא השליך לכל עבר למתפרעים האנטישמיים במחנה האימון באוסטריה, בריבים הבלתי נגמרים בכל דרבי, בעובדה שערן זהבי מעדיף לשחק מול נבחרת אגף האיקסים של כלא רמלה מאשר מול דקל. שחקן מלא אמוציות, שבכל משחק ובכל אימון ובכל צעד מגן על העיר ועל הקהל שלו ועושה הכל למרר את חייו של היריב.

ועל כל אלו, ועוד הרבה יותר, במה שהופך את העזיבה שלו לקשה עוד יותר. בתקופה כל כך קודרת, כשנדמה שהמציאות והמועדון בוחנים את גבול השפיות של האוהדים בירוק, בעונה שגורמת לעונות הקודמות להיראות כמו ביקור בסופרלנד, דווקא עכשיו, סמל אמיתי עוזב.

מקצועית, הצעד המובן, גם של מכבי חיפה וגם של דקל. בסופו של דבר, דקל אוהב את מכבי חיפה, ואין בזה שום ספק, אבל התשוקה והאנרגיה שלו מכוונים אותו למקום שבו יוכל לשחק בקביעות, וזה בסדר גמור. זו אמנם מכה מקצועית מבחינת הקבוצה, כי בתור בלם מחליף דקל פשוט נהדר, אבל זה לא שהמועדון מהכרמל יפספס כאן איזו הזדמנות הרואית למאבק האליפות בשנה הקרובה...

לעומת זאת,  מבחינת הרוח, אוי הרוח, כמה המועדון הזה צריך מנטור, מישהו שהיה שם בימי התהילה הגדולים, אחד שיכול לעזור ולעצור את מחול השדים הבלתי פוסק הזה שהפך, למרבה החלחלה, לשרשרת חולה ב-DNA  של המועדון המפואר הזה.

עם כל העצב, אין צער על ההחלטה של דקל ללכת ולחוות עוד חוויה אחת מעבר לים לפני סיום הקריירה, בעיקר כי לכולם זה ידוע, שכמו הגלים אל החוף, כמו המגנט אל הצפון, וממש כמו הבחור שעוזב את הקיבוץ בבלדה של כיף התקווה הטובה – הוא עוד ישוב. טוב, לא ממש כמו בבלדה, הבחור לא באמת חוזר שם. הבנתם את הכוונה, בקיצור. כי ככה זה, כשאתה שייך למקום מסוים. ככה זה כשאתה אחד מאיתנו.