הרוצח השקט בשולי הדרך

מאמר אורח: עו"ד אסף ורשה

סבתא בישלה דייסה. נתנה לזה 23 מיליון שקלים למימון אבטחה, נתנה להוא עוד 10 מיליון שקלים למימון הוצאות, וגם להיא ולהם ולכולם. כולם נהנים מהתבשיל המהביל. ולמי לא נותר? לרוכבי הדו גלגלי שנקטלים על מעקות הבטיחות, משל היו זבובים, ולאיש לא באמת אכפת. כותרת פה, ידיעה שם, אולי כתבה גדולה אחת לשמיטה, אך בשורה התחתונה, כאשר עוברים משלב הדיבורים לשלב המעשים, מתברר כי הרוכבים שוב הופקרו למוות.

כמו גיליוטינה
אחד מהאויבים הגדולים ביותר של רוכבי הדו"ג הם 'מעקות הבטיחות' שמותקנים בצידי הכבישים בארץ. מדובר על קונסטרוקציות ממתכת, גיליוטינות, שמעוגנות לקרקע באמצעות מוטות חדים, שפגיעה בהן משולה לפגיעה בסכין. החלקה קלילה, גם במהירות נמוכה יחסית של 50 קמ"ש, עלולה להוביל למוות. חומרת הסיכון ועשרות הרוכבים שמצאו את מותם בנסיבות כאלו, הובילה את מקבלי ההחלטות להקצות תקציב ייעודי לצורך החלפתם במעקות סלחניים, אך המשימה לא הושלמה ולפני כשנה הופסק התקצוב בשל קיצוץ בתקציב נתיבי ישראל.

העוול זועק: בשנים האחרונות חלה ירידה עקבית בהתקנת מעקות בטיחות חדשים בצידי הכבישים. אם בשנת2017 הותקנו על ידי נתיבי ישראל 244 קילומטרים של פסי הגנה לרוכבים, ב-2018 חלה ירידה לרמה של 226 קילומטרים ובשנת 2019 הנתון עומד על 100 קילומטרים בלבד. וכמה מעקות הותקנו בשנת 2020? אף לא סנטימטר.

כמה שווים חיי רוכב למדינה?
עלות הפרויקט, נאמדת ב-38 מיליוני שקלים בשנה, כסף קטן במונחים של תקציבים ממשלתיים, לבטח בהשוואה  לחומרת הסיכון. ואף אם מבחינה מוסרית, המדינה לא מרגישה צורך, קיימת כדאיות ברורה לניתוב הכסף והשלמת התהליך: על פי נתוני משרד האוצר ומשרד התחבורה, העלות של כל הרוג למשק מגיעה לכ־7.2 מיליון שקל, העלות של פצוע קשה מאוד עומדת על 4.8 מיליון שקל, פצוע קשה עולה למשק כמעט 2 מיליון שקל, ופצועים קל־בינוני עולים למדינה 160 אלף שקל עד 1.2 מיליון שקל. מרבית התאונות בהן עף הרוכב למעקה, מסתיימות בפציעה קשה או במוות, על כך המשתמע מכך מבחינה כלכלית. מאידך, פגיעה בגדר משודרגת, במהירות סבירה, תוביל לפציעה קלה או בינונית.

לאחרונה התגלע ויכוח בין משרדי הממשלה השונים על תקצוב הפרויקט. האחד טען כי מלכתחילה, בשנים האחרונות נותבו סכומי כסף גבוהים יותר מאלו שתוכננו ולפיכך, ההזרמה נפסקה. האחר טוען כי הכסף קיים וממתין ובכל מקרה התקציב הוגדל. אולם בין אם כך ובין אם אחרת, השורה התחתונה ברורה – הרוכבים ממשיכים למצוא את מותם ומשפחות מתפרקות לרסיסים.

הפקרות גם במסדרונות הכנסת
רוכבי האופנועים סובלים באופן כרוני מבעיה של ייצוג חסר בועדות הכנסת. בניגוד לענפים אחרים, אין להם לובי משומן או גורמים אינטרסנטים רבי עוצמה שדואגים להם. מעת לעת, בעיקר לפני בחירות, צץ חסיד האומות התורן, מפזר הבטחות שמתמוססות וחוזר חלילה. וכן, גם לרוכבים יש אחריות ורבות מהתאונות נגרמות ללא מעורבות של רכב נוסף, אלא מוגדרות כתאונות עצמית, או במילים אחרות – בשל הגורם האנושי. אולם הם אינם צריכים לשלם על כך בחייהם. כמובן שעל המשטרה להגביר את מאמצי האכיפה, בכבישים אדומים , מועדים לפורענות שמהווים מוקדים מסורתיים של עליה לרגל בקרב האופנוענים, אולם אין בכך די. הפיתרון אינה יכול להיעשות על דרך ההתרעה והאכיפה אלא חייב להשתלב עם המשך החלפת המעקות ויצירת סביבה בטוחה לרכיבה.

לסיכום, על המדינה להקצות באופן מיידי את יתרת הסכום ולהורות על השלמת התקנת המעקות כבר מחר. יש לכך היגיון כלכלי, הצדק מוסרי והון תדמיתי שניתן לגרוף בקלות. זה מצטלם נהדר.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח שמייצג, בין היתר, עשרות נפגעי תאונות אופנוע ויו"ר משותף של פורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין