הסצינות המכוערות שאירעו בלונדון סטאדיום בשבת האחרונה החזירו את האי הבריטי לשנות ה-70 האפלות. אנגליה, שהצליחה להירפא מסרטן החוליגניזם במגרשי הכדורגל לאחר רפורמה עמוקה ושינוי תדמית משמעותי עם הקמת הפרימייר ליג, חוותה פלאשבק כואב במחצית השנייה של המשחק בין ווסטהאם לברנלי.
שניות ספורות לאחר השער הראשון של האורחת מלנקשיר, אוהדי ווסטהאם פרצו למגרש (אחד מהם אף התעמת פיזית עם קפטן הקבוצה מארק נובל) בעוד שאלפי אוהדים אחרים הפנו את גבם למגרש, התגודדו מול תאי הכבוד והחלו לגדף בארסיות את שני בעלי המניות המהותיים של המועדון, דייויד סאליבן ודייויד גולד.
אחד מהאוהדים שחצו את הקווים אל כר הדשא לקח עמו את דגל הקרן וצעד לעבר קו האמצע כדי להעמידו במרכז המגרש כאקט מחאתי. אוהד אחר, שנמנה בין האלפים שהתאספו מול תאי הכבוד, הטיח מטבע לעבר סאליבן ושבר את משקפי הראייה שלו. גופי האבטחה באצטדיון פינו את כל יושבי יציע הכבוד, לרבות סאליבן, גולד ומשפחותיהם, טרם שריקת הסיום, עד שנותר ריק כמעט לחלוטין. אדם אחד נותר בודד ביציע – טרבור ברוקינג, שחקן העבר האגדי של הפטישים, שהביט בעיניים כלות בשברו של חלום המועדון בו העביר את כל חייו.
כשווסטהאם נגאלה סוף סוף מייסוריה עם הישמע שריקת הסיום (המשחק הסתיים בתבוסה 3-0), נדמה היה שכל אחד מ-57,000 האוהדים באצטדיון נקלע לאותה שיחת חולין בדרך החוצה לעבר תחנת הרכבת בסטרטפורד - "התקשורת תשחט אותנו מחר – יעשו מאיתנו חיות אדם ואף אחד לא יבין מה באמת קרה כאן". אכן, קל מאוד להיתפס לתדמית השלילית ממילא שדבקה באוהדי ווסטהאם, ולקשור בינה לבין האווירה הרעילה ששררה ביציעים. הקבוצה הפסידה משחק חשוב, האוהדים פרימיטיביים וחמומי מוח ומשם הדרך לאלימות קצרה.
אבל ההסבר המלאכותי והבלתי הוגן הזה לא יעשה צדק עם עשרות אלפי אוהדים של הפטישים, שמרגישים שהאדמה נשמטה תחת רגליהם ושאהבתם הגדולה נלקחה מהם, והכל בעבור בצע כסף. באנגליה המעמדית כדורגל הוא לא רק עניין של גיאוגרפיה. מועדוני הכדורגל נטועים עמוק כל כך בקהילה המקומית, עד כדי זהות כמעט מוחלטת בין מעמד סוציו-אקונומי לבין הקבוצות השונות. כך למשל, אוהד טיפוסי של פולהאם ממערב לונדון העשירה והפריווילגית לא יהיה דומה לאוהד טיפוסי של שפילד וונסדיי, אשר מייצגת את עיר הפלדה התעשייתית מיורקשייר.
במציאות זו, ווסטהאם ייצגה מאז ומעולם את מעמד הפועלים של הבירה הבריטית. המועדון, שהוקם בסוף המאה ה-19 על ידי עובדי מספנות על גדות נהר התמזה במזרח לונדון, הוא שם נרדף לעובדי כפיים פשוטים וישרים, שעבורם ההצלחה היא משנית לתחושת האחווה והקהילתיות.
אין זה פלא אפוא, שמקור הגאווה הגדול ביותר של המועדון אינו זכייה בתארים, אלא דווקא בבני המקום שגידל והפך לאגדות לאומיות. שחקנים כמו בובי מור, ג'ף הרסט ומרטין פיטרס הובילו את נבחרת אנגליה לזכייתה היחידה בגביע העולם ב-1966, בעוד שבעת המודרנית שחקנים כמו ריו פרדיננד, פרנק לאמפרד וג'ו קול הפכו לחלק בלתי נפרד מ"דור הזהב" של העידן החדש של הכדורגל האנגלי.
הפסדים וכישלונות אינם זרים לאוהדים של ווסטהאם. הקבוצה חוותה עליות וירידות ליגה במורד השנים (האחרונה שבהן בשנת 2011 תחת הדרכתו של אברם גרנט) ועל אף שהתבססה בפרימייר ליג בשני העשורים האחרונים, היא מחזיקה במאזן שלילי של ניצחונות לעומת הפסדים. אפילו ההמנון המפורסם של אוהדי הקבוצה, Bubbles, משקף באופן מטאפורי כיצד תקוות האוהדים לגעת בשמיים מתפוגגת והמזל חומק מידיהם פעם אחר פעם "Then like my dreams they fade and die – Fortunes always hiding, I’ve looked everywhere".
החלום הפך לסיוט (getty)
עם זאת, כל עוד רוח המועדון שכנה בחיבור לקהילה ולערכים שהיא מייצגת, מרבית האוהדים לא התלוננו – הם לא מעוניינים לזלול תארים, חשוב להם הרבה יותר לפגוש את החברים הותיקים בפאב לפני המשחק, לשתות פיינט בירה, לאכול פאי אנגלי ברחוב גרין סטריט, לשיר יחד את השירים המסורתיים ולקוות לעקוץ את היריבות הגדולות מטוטנהאם וצ'לסי מפעם לפעם. אבל אז הכל השתנה ב-2010.
לאחר שנקלע לקשיים כתוצאה מהמשבר הכלכלי של 2008, המועדון נרכש על ידי דייויד גולד ודייויד סאליבן, שני איילי הון בריטים המחזיקים בהון מוערך של כמיליארד וחצי פאונד. השניים, שטענו שהם אוהדי ווסטהאם מילדות, נתפסו בתחילה כמי שהצילו את המועדון מהתרסקות כלכלית וכמי שיובילו אותו אל עידן חדש ומוצלח. אולם, סימנים מדאיגים מאופן התנהלותם עלו כבר בשעות הראשונות שלאחר סגירת העסקה.
גולד וסאליבן, שעשו את הונם בתעשיית הפורנוגרפיה האנגלית, הצהירו במסיבת העיתונאים הראשונה שערכו כבעלים החדשים של המועדון שהמודל העסקי שלהם מתבסס על מעבר של הקבוצה לאצטדיון האולימפי, שעתיד לקום כדי לארח את אולימפיאדת לונדון 2012. הטיעון של השניים היה שלונדון בחרה לארח את המשחקים במזרח העיר, טריטוריה מובהקת של ווסטהאם, ושמעבר לאצטדיון חדש וגדול יותר יאפשר למועדון לקפוץ מדרגה מקצועית ולהתמודד עם המועדונים הגדולים באנגליה ובאירופה.
לצורך המשא ומתן עם הרשויות מינו השניים את קארן בריידי, אשת עסקים מפולפלת וחברה בבית הלורדים מטעם המפלגה השמרנית, כדי להבטיח עסקה טובה למועדון ועל מנת לוודא שהאוהדים, "הלקוחות" של "העסק", יתמכו במעבר השנוי במחלוקת מביתם המסורתי באפטון פארק, אשר שימש אותם למעלה מ-100 שנה.
"הקבוצה של לונדון", כינוי שלא מאפיין את רוח המועדון (getty)
אוהדי ווסטהאם אמנם מוכנים היו לתת לגולד וסאליבן, מיליארדרים שבנו את עצמם מאפס, זמן והזדמנות, אבל בריידי עוררה בהם אנטגוניזם מהרגע הראשון. לא זאת בלבד שהרקע שלה כבת המעמד הגבוה מצפון לונדון שונה מהותית מזה של אוהדי הפטישים, ושחתך הדיבור המלכותי שלה אינו מזכיר את המבטא הקוקני בפיהם, אלא שהגישה האליטיסטית והמתנשאת שלה כלפיהם יצרה חשדנות עצומה כלפי המניעים האמיתיים שמאחורי רצון הבעלים לעקור אותם מביתם ההיסטורי.
בריידי הבטיחה לאוהדים, בסרטון וידאו שהפך לויראלי ביוטיוב, שהיא תשיג להם "אצטדיון ברמה עולמית עבור קבוצה ברמה עולמית". לימים, ההבטחה הזו הפכה לראייה החותכת לצדקת פרץ הזעם של האוהדים כלפי הנהלת המועדון. בריידי אכן השיגה עסקה טובה – מעבר לאצטדיון האולימפי עבור שכירות מצחיקה, בעוד שעלויות תפעול האצטדיון יושתו כולן על עיריית לונדון ומשלם המסים. גולד, סאליבן ובריידי חגגו, ואוהדיה התמימים של ווסטהאם החלו לספור אחורה את הימים שנותרו להם בביתם האהוב, אך קיוו בלבם שלפחות יזכו, כתוצאה מהמעבר, לראות קבוצה מעולה על המגרש.
בקיץ 2016 שיחקה ווסטהאם את משחקה הראשון באצטדיון האולימפי, בזמן שהדחפורים עלו על אפטון פארק ההיסטורי. זה היה הרגע שבו נפל למרבית האוהדים האסימון – הכל השתנה. הבעלים שינו את סמל המועדון ומחקו ממנו את הטירה המסורתית שייצגה את הבית הישן, ובתחתית הסמל הופיעה המילה London. מטרת הבעלים נחשפה – מיתוג מחדש של המועדון.
לא עוד מזרח לונדון של מעמד הפועלים, אלא המועדון של לונדון כולה, מעיין פריז סן ז'רמן נוסח הבירה האנגלית. שמו של האצטדיון שונה ל-London Stadium, ונעשה ניסיון רב להדגיש את מורשתו כזה שאירח את המשחקים האולימפיים ב-2012 בשם העיר כולה, ופחות כביתה של ווסטהאם יונייטד.
גם הדרך לאצטדיון סימלה את מותה של ווסטהאם הישנה – לא עוד פאבים מקומיים צוהלים, ריחות פיש אנד צ'יפס בגרין סטריט ומוכרי מזכרות קולניים בשולי המדרכה, אלא קניון חדש ונוצץ שמציע את מיטב מותגי האופנה למי שהפרוטה מצויה בכיסו. מספיק מבט אחד בארשת הפנים הכבויה של אוהדיה המבוגרים של ווסטהאם, עטופי צעיף בורדו ותכלת, מתהלכים בנתיבי הקניון המבלבלים מבלי להבין מהי הדרך למגרש, כדי להבין את עומק השבר.
בתוך האצטדיון, גילו האוהדים שהם ישובים מרחק עצום מהדשא, בשונה מאצטדיוני כדורגל אנגלים מסורתיים ובניגוד גמור לאופן בו בריידי הציגה את האצטדיון בהדמיה גראפית, והכל כדי לאפשר למסלול הריצה האולימפי להישמר עבור אירועי אתלטיקה. האווירה האימתנית של אפטון פארק, בו האוהדים ישבו ממש על כר הדשא ובסמוך לשחקנים, נעלמה כלא הייתה.
הקש ששבר את גב הגמל היה פעילות המועדון בשוק ההעברות. גולד וסאליבן, שהבטיחו "קבוצה ברמה עולמית", העדיפו למכור כוכבים ולקנות מחליפים בזול. דימיטרי פאייט נמכר ב-25 מיליון פאונד למארסיי בעוד שאנדרה איו נמכר ב-18 מיליון לסוואנזי סיטי. בעונה האחרונה, לא רק שלא בוצעה השקעה משמעותית בסגל השחקנים, אלא שווסטהאם הייתה מהמועדונים היחידים בפריימייר ליג שמכרו שחקנים בשווי גבוה יותר מאלו שקנו.
הסגל נותר דליל, התוצאות המאכזבות על המגרש לא איחרו לבוא, וכשפרסם המועדון את דוחותיו הכספיים בשבוע שעבר התחוורה המזימה - המועדון עשה רווח שיא של כמעט 50 מיליון פאונד בשנה החולפת, וכ-14 מיליון פאונד השתלשלו לכיסם של גולד וסאליבן, שגבו ריבית מנופחת מהמועדון על "הלוואות בעלים". החל מפברואר האחרון, החליטו האוהדים למחות.
קבוצת פייסבוק הוקמה ועמוד גיוס תרומות עלה לאוויר. בתוך ימים ספורים הצטרפו אלפים לקבוצת המחאה וגויסו למעלה מ-20,000 פאונד לצורך המטרה - צעדת מחאה חוקית ומוסדרת נגד ההנהלה ואיבוד זהותו של המועדון, שתוכננה להתקיים בבוקר המשחק נגד ברנלי מחוץ לאצטדיון.
עימות חמור על הדשא (getty))
מהרגע בו תנועת המחאה צברה תאוצה, החלו גולד, סאליבן ובריידי, הידועים בחיבתם העצומה להופעות בתקשורת, לרכז מאמצים לעצור את מה שעלול היה להפוך לאסון תדמיתי עבורם. נערכה סדרת מפגשים עם ראשי המאבק ולאחר פגישה שנויה במחלוקת, כשבוע לפני המשחק נגד ברנלי, שנערכה באופן פרטי בין סאליבן לבין שלושה אוהדים בלבד (רצה הגורל ובאותו היום לונדון כוסתה בשלג, דבר שלא איפשר לאוהדים רבים אחרים לקחת בה חלק) – יצאה הודעה משותפת שצעדת המחאה בוטלה.
האוהדים יצאו מגדרם מרוב זעם והשמועות על שוחד לשלושת האוהדים פשטו כאש בשדה קוצים. גם קול המחאה הלגיטימית נלקח מהאוהדים. ביום המשחק האווירה באצטדיון הייתה כה מתוחה ועצבנית שדומה היה שכל אירוע קטן עלול לגרום לסיר המבעבע לעלות על גדותיו.
המחצית הראשונה הייתה כולה של ווסטהאם, הפטישים החמיצו שלוש הזדמנויות טובות לעלות ליתרון שעשוי היה להרגיע את הרוחות, אבל כנראה ששום דבר לא יכול היה למנוע את הגורל שנחרץ עבור היום העגום הזה. במחצית השנייה, בהזדמנות הממשית הראשונה שנפלה לרגליה של ברנלי, הגיע הרגע שהצית את שרשרת האירועים שייזכרו מהמשחק. אשלי ברנס העלה את ברנלי ליתרון בשער יפייפה, אבל המהומות שבאו בעקבותיו היו מכוערות וקשות לעיכול.
האוהדים החליטו שביתם אמנם נגזל מהם, ההיסטוריה שלהם נמחקה, והכסף שעבדו כל כך קשה עבורו העשיר את העשירים ממילא, אבל את קול המחאה אף אחד לא ייקח מהם. אם זו לא תהיה באופן חוקי ושליו מחוץ לשערי האצטדיון, היא תהיה בתוך האצטדיון בכאוס מוחלט תוך גילויי זעם ואלימות, מול עיניהם של הבעלים, אף אם המחיר הוא ילדים מפוחדים, עונש כבד לקבוצה וסיקור מכפיש בתקשורת.
אין לדעת אם אירועי שבת האחרונה בלונדון סטאדיום הם תחילתה של גסיסת מועדון מפואר, נוסח לידס יונייטד או נוטינגהאם פורסט או שמא של התקוממות הירואית של האוהד הפשוט נגד ההשתלטות התאגידית על ענף הספורט של העם, שתסתיים בניצחון מרגש.
דבר אחד בטוח, הסיפור של ווסטהאם הוא בבואה של תהליך עמוק יותר שמתרחש בכדורגל העולמי, שיצר נתק בין המועדונים לבין האוהדים. בעולם של זכויות שידור במאות מיליארדים, כדורגלנים שמשתכרים בעשרות מיליונים לעונה ואיילי הון שרואים במועדונים השקעה פיננסית לא כולם מנצחים – כל עוד השוק החופשי מכתיב את מחיר הצריכה של הכדורגל ולא מוטלות מגבלות על השקעה וניהול מועדוני כדורגל, סביר להניח שנראה עוד ועוד סיפורים של מועדונים שמאבדים את זהותם ושל אוהדים חסרי אונים אל מול בעלי הכוח והממון.
אבל דווקא באנגליה כמו באנגליה, סביר להניח שהתהליך הזה לא יסתיים בקול ענות חלושה של מי שמנוצל במסגרת המנוע הכלכלי המשומן הזה. אם תהיה רעידת אדמה – אל תתפלאו אם היא תתחיל במזרח לונדון.
העלו על נס את דגל המאבק (getty)