זה הקטן עוד גדול יהיה

עם פחות מ-3.5 מיליון תושבים אורוגוואי מנפצת כל גבול אפשרי ונצמדת לטופ העולמי. ניצן פלד בדק אם קיימים הישגים מקבילים לשלה בענפים אחרים

ניצן פלד  23.07.11 - 19:00
ג'מייקה, אוסטרליה וליטא? גם הן לא ברמה של אורוגוואי (gettyimages)
ג'מייקה, אוסטרליה וליטא? גם הן לא ברמה של אורוגוואי (gettyimages)

תחילת כתבהאני לא יודע עד כמה זה ברור לכל מי שמתעניין קצת בספורט, אבל רמת ההישגיות של אורוגוואי כאומת כדורגל היא פשוט חריגה מבחינה סטטיסטית ברמות הכי מטורפות שאפשר לחשוב עליהן. מכל בחינה שהיא, אין לאורוגוואי שום סיבה להיות כל כך מוצלחת. בוודאי לא בכדורגל – גם ענף קבוצתי בו לא מספיקים כמה יחידים כדי לרשום בו הצלחות אמיתיות, וגם ענף הספורט הפופולרי בעולם – המשחק שכל מדינה כמעט על פני הכדור הזה רוצה להצליח בו ומקציבה לו משאבים רבים.

באורוגוואי חיים פחות מ-3.5 מיליון בני אדם – האוכלוסיה ה-90 בגודלה בעולם. וזה גם לא שמדובר בכוח כלכלי עצום. רחוק מזה. לפי כל הדירוגים השונים, התוצר הלאומי הגולמי של אורוגוואי מספיק לה רק למקום ה-80 בעולם, דירוג שמשתפר מעט כשמחשבים אותו פר אדם (בסביבות המקום ה-50). ואם זה לא מספיק, הרי ששום דבר במבנה של המדינה לא מתכתב עם הסיפורים שאנחנו מכירים על המקומות מהם צומחים הכדורגלנים הגדולים. חצי מהאוכלוסיה מרוכזת במונטווידאו, עיר שהמגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" כינה לפני כמה שנים "פאריס האמיתית של דרום אמריקה" (בניגוד לבואנוס איירס, שמחזיקה בכינוי הזה ביומיום). לא מכאן יצוצו האגדות על ילדים שהיו צריכים לפלס את דרכם בכדרור בין דוכנים, מכוניות וערימות של אשפה, או שהכדורגל היה הסיכוי היחידי שלהם לצאת מהשכונה. יתר האוכלוסיה מפוזרת על שטחיה הנרחבים של אורוגוואי (פי 8 מישראל), ערבות שטוחות ורחבות ידיים המאוכלסות בצפיפות נמוכה מאוד על ידי חקלאים. לא בדיוק החומר ממנו עשויות קלישאות.

ועדיין, ההישגים של אורוגוואי מספיקים לה כדי לתפוס מקום אמיתי בחלק הגבוה של צמרת הכדורגל העולמי. בתוך דרום אמריקה, ניצחון ביום ראשון בגמר מול פרגוואי והיא שיאנית הזכיות, עם 15 – אחת יותר מארגנטינה (שזכתה לאחרונה ב-1993) ויותר מכפול מה-7 של ברזיל. גם ברמת המועדונים – עם 8 זכיות בליברטדורס ועוד 8 גמרים – אורוגוואי שניה רק לארגנטינה ולברזיל, ומובילה בפער גדול מעל פראגוואי שבמקום הרביעי.

בזירה העולמית היא זכתה בשתי מדליות זהב אולימפיות בשנות העשרים, כשהטורניר האולימפי היה הלכה למעשה אליפות העולם. והיא הוסיפה לזה שתי זכיות בדבר האמיתי – במונדיאל 30' ושוב ב-50'. ההצלחות שלה ברמה הזו לא נעצרו עם בואה של הטלוויזיה בצבע. אורוגוואי הגיעה לחצי הגמר עוד פעמיים, ב-1970 ולפני שנה. איך שלא מסתכלים על זה, הסלסטה נמצאת בשורה אחת עם ברזיל, ארגנטינה, גרמניה ואיטליה. כן, בטופ 5. ואיך שלא מסתכלים על זה, אין לזה שום הסבר הגיוני. וכשאנחנו לא מוצאים הסברים הגיוניים, אנחנו מקווים למצוא דוגמאות דומות שיעזרו לנו להבין לכל הפחות האם זה קורה גם במקומות אחרים. הנה מה שמצאנו:

ג'מייקה בספרינטים (אוכלוסיה: 2.7 מיליון)
סיפור חדש יחסית, אבל בהחלט שווה התייחסות, כי למרות מה שהאדם הממוצע ברחוב עלול לחשוב, ההצלחות של ג'מייקה בריצות הקצרות (עד 400 מ', כולל שליחים ומשוכות) זה הרבה יותר מאוסיין בולט אחד, ענק ככל שיהיה. הקפיצה הראשונה בגרף הגיעה עם 6 מדליות כסף ו-3 ארד במיאוצים של המשחקים האולימפיים ב-2000. ב-2004 הייתה ירידה בכמות המדליות, אבל לפחות 2 מהן היו מזהב. ואז הגיעו המשחקים של בייג'ין. הג'מייקינים והג'מייקניות חזרו לאי שלהם עם 6 מדליות זהב, 3 מדליות כסף ועוד 2 מארד. ארצות הברית – הדיקטטורית של התחום לאורך מרבית שנות ההיסטוריה – אמנם קטפה יותר מדליות (18 מול 11), אבל זה בעיקר כי רק אצלם רצים 400 משוכות. וגם זה לא עזר להם לנצח את הקרב עם 5 מדליות זהב, אחת פחות מלג'מייקה, בה חי אדם אחד על כל 115 אמריקנים.

הונגריה בכדורמים (10 מיליון)
כשמדברים על הצלחות לא פרופורציונליות בספורט, חייבים להזכיר את ההונגרים, שלאורך ההיסטוריה קטפו 47 מדליות על כל מיליון הונגרים שחיים כיום (מקום 3 אחרי פינלנד, 57, ושבדיה, 52. עוד דוגמאות להמחשה: נורבגיה 30, בולגריה 29, גרמניה על כל צורותיה 15.8, בריטניה 12, ארה"ב 7.4, יפן 2.8, ישראל 0.9). אפשר גם להתמקד בסייף ובענפים אחרים, אבל דבר לא דומה לדומיננטיות ההונגרית בבריכה – זאת עם השערים. 12 אליפויות עולם, 2 כתרים אירופאיים ו-9 פעמים זהב אולימפי (כולל 3 ברצף מאז 2000) ממקמים את הונגריה כשליטה האמיתית של הענף הזה, שאם היה פופולרי ביותר מדינות, היה הופך את ההישג הזה של ההונגרים למדהים כמעט כמו זה של אורוגוואי.

אוסטרליה בשחייה (22.7 מיליון)
לפני כמה שנים פגשתי נערה אוסטרלית בחופשה בתאילנד. היא סיפרה לי שהבית שלה, כ-20 דקות מסידני, נמצא 100 מטר מהים ושאין יום בו היא לא שוחהו. כשהיא הראתה לי כמה מהר היא שוחה במים שסביב אייה היפהפיים של תאילנד, או כיצד היא מתקדמת עשרות מטרים בצלילה, כבר הבנתי כמה עמוק בעורקים של האוסטרים נמצא הספורט הזה. אז נכון, ממש כמו בספרינטים (עד לאחרונה), ארצות הברית היא מלכת הבריכה עם 489 מדליות אולימפיות. אבל בינה לבין ה-92 של מזרח גרמניה, ניצבת לה בחזה נפוח אוסטרליה, עם 173 מדליות אולימפיות בשחייה – פעם עצום מכל מי שחושב על תואר הסגנות לאמריקנים. ועם 7.6 מדליות על כל מיליון אוסטרלים שחיים כיום, מול 1.5 של ארה"ב, יכול להיות שיש גם פייט על הכתר עצמו.

קרואטיה בכדוריד (4.3 מיליון)
מאז זכו בעצמאותם, הקרואטים מתגלים כאחד העמים הספורטיביים הכי מוצלחים בעולם. אלופי אתלטיקה וטניס, הצלחות בכדורגל ובכדורסל, והרשימה ארוכה. אבל מה שהקרואטים עשו בכדוריד מאז 1991 זה כבר באמת בלתי נתפש. הם זכו פעמיים בזהב האולימפי, מתוך 4 טורנירים שהיו יכולים להשתתף בהם. הם זכו פעמיים באליפות אירופה והוסיפו לזה גם אליפות עולם ועוד שלוש מדליות כסף. המועדונים שלהם זכו ב-3 אליפויות אירופה והגיעו לעוד 7 גמרים. בעצם, ב-20 שנות פעילות הם עברו את כל מדינות העולם ונדבקו לספרד ולגרמניה, שעדיין מובילות עליהם, אבל ממש במעט. בקצב הזה, גם אותן הם יעברו.
שווה אזכור: איסלנד, מדינה עם אוכלוסיה השווה לזו של חיפה וסגנית האלופה האולימפית, זכתה בארד באליפות אירופה האחרונה וסיימה 6 באליפות העולם. לא רע, הא?

ליטא בכדורסל (3.2 מיליון)
קצת בדומה לקרואטיה, גם הליטאים – שמחזיקים בעצמאותם המחודשת רק 22 שנה – שאבו מתרבות ספורטיבית אדירה של המדינה ממנה נולדו (מחדש). אבל אין בזה דבר כדי להמעיט מגודל ההישגים של הליטאים, שבכל 5 האולימפיאדות בהן השתתפו (92' עד 2008) הגיעו לחצי הגמר, ושלוש פעמים זכו בארד. תוסיפו לזה אליפות אירופה (2003) וארד באליפות העולם (2010), ותגיעו להישגים שהאמת די מתקרבים לגודל ההצלחה של אורוגוואי. אבל רק מתקרבים.

סיאטל במוזיקה (0.6 מיליון בעיר, כ-3 מיליון בכל האיזור)
רצנו על מסלולים בקריביים, קפצנו לבריכה עם ההונגרים, שחינו עם האוסטרלים, זרקנו גולים עם הקרואטים וקלענו סלים עם הליטאים. דילגנו על הנורבגים (בספורט חורף), האיסלנדים (בהיאבקות) והשארנו בחוץ גם את ישראל והשייטים/גולשים שלה. והאמת, לא מצאנו מקרה שהדהים אותנו כמו האורוגוואים, למרות שהיו כאלה שהתקרבו מאוד. אז החלטנו להרחיב קצת אופקים, והגענו עד לעיר הכי משכילה בארצות הברית – סיאטל שבמדינת וושינגטון. אבל אנחנו לא מדברים על הסוניקס עליהם השלום. גם לא על המארינרס או הסי הוקס. בטח שלא על הסאונדרס. אנחנו מדברים על סאונד אחר – כזה שיוצא מגיטרה ומגרון ומתופים. כזה שמרעיד איזה מועדון קטן, פאב אדמדם או מוסך ביתי. אנחנו מדברים על בלוז וסקסופונים ופופ, על ג'ראנג' וחולצות פלנל ועל תחייתו של האינדי. על 50 שנה של ג'ימי הנדריקס, קני ג'י וקווינסי ג'ונס, נירוונה (פו פייטרס), פרל ג'אם, סאונד גארדן (טמפל אוף דה דוג) ואליס אין צ'יינס, על מודסט מאוס, דת' קאב פור קיוטי, בנד אוף הורסז ופליט פוקסז. אנחנו מדברים על עיר אחת, שעשתה יותר מוסיקה טובה ומשפיעה ממה שמדינות שלמות עשו.

ואנחנו עדיין לא מתקרבים לאורוגוואי.

הדפס