קבוצת תמיכה

"החיים", אמרה לי אמא עוד כשהייתי ילד, "הם כמו גלגל. לפעמים אתה למעלה ולפעמים למטה". ואני הייתי מהנהן כמבין. קבוצת הכדורגל שאותה אני מלווה מגיל 4, הסבה לי רגעי אושר בודדים בלבד במהלך 20 שנות האהדה האחרונות, כך שכל שיא חקוק בזכרוני ואני רוכש לו את מלוא הכבוד, ככל הנראה בגלל שרוב ימי כאוהד כדורגל לא היו בצד העליון של הגלגל. כשהייתי עצוב, אז הייתי גמור. וכשהייתי שמח, הייתי בהיי שאין שני לו. כי ככה זה לאהוד קבוצה קטנה, נטולת הישגים משמעותיים ובעלת מסורת לוזרית נצחית.

• כתבות נוספות, בלוגים וטורי גולשים באיזור הצבע שלנו >

היום, לשם שינוי, אינני פונה לאנשים המזדהים איתי, אלא לאוהד הישראלי הממוצע שתומך באחת מארבע הקבוצות הגדולות שאת שמותיהן אין צורך להזכיר כאן. אני רוצה לזרוק אתכם ליבשת רחוקה, להתבונן, לקבל קצת השראה, להפנים ולחזור עם תובנות שיש סיכוי גבוה שיועילו לקבוצותיכם ולליגת העל, ובטוח שלכדורגל הישראלי בכלל. העצה היא פשוטה: פשוט להישען לאחור, להביט, להקשיב ולהירגע. אז בואו רגע לארגנטינה.

בתום טורניר הקלאוסורה של 2011 ולראשונה בתולדות המועדון, לאחר 110 שנות קיום, 33 אליפויות ארגנטינה, שני גביעי ליברטאדורס, גביע בין-יבשתי אחד ועוד שלל רגעי שיא, ירדה קבוצת הכדורגל של קלוב אתלטיקו ריבר פלייט לליגה השניה. האימפקט הראשוני היה קטלני - כיאה למועדון פאר ענקי עם קהל אוהדים עצום, לחוץ ותובעני. האוהדים השתוללו, פרצו אל הדשא, בכו, שברו, שרפו, כעסו וכאבו את הירידה בכל האמצעים - אבנים, מקלות, אש. המשטרה הגיבה בזרנוקי מים ובגז מדמיע. הנזק היה חסר תקדים. 55 בני אדם נפצעו במהומות, מתוכם 35 שוטרים. ריבר ירדה ליגה, ומי שניצחה במשחק הכולל הייתה האלימות.

לאחר כמה שבועות נרגעו הרוחות, והחלו השינויים. אחד הסמלים של המועדון, מתיאס אלמיידה, כשרון מתוצרת מחלקת הנוער שעשה קריירה יפה וארוכה באיטליה וחזר למועדון בימים הקשים, מונה למאמן. פרננדו קבנאגי, סמל נוסף שעשה חיל בצרפת, רוסיה וספרד, הוחזר גם הוא ומונה לקפטן. והשחקנים שהיוו את מוקדי האגו, נשלחו למחוזות אחרים. לסגל הובאו שחקנים קשוחים, פועלים שחורים והועלו שחקני נוער רעבים ומוכשרים.

העונה הראשונה בנסיונאל B לא קלה למיז'יונריוס. להתרגל למציאות בליגה השניה זה לא דבר קל עבור אף מועדון, בטח שלא למועדון שמעולם לא חווה התמודדויות כאלה. אך בקרב אוהדי ריבר פלייט ואנשי המועדון מילת המפתח הייתה סבלנות, והשיטה בה החליטו לנקוט היא תמיכה חסרת פשרות. ההתחלה הייתה קשה משחשבו אנשי "לה מקינה" (המכונה). 3 הפסדים, 6 תוצאות תיקו ו-9 ניצחונות הספיקו למקום שני בסיום הסיבוב הראשון, מה שיוביל ככל הנראה לחזרה לליגה הבכירה לאחר עונה, אך זה לא העיקר בסיפור.

עם ההגעה לאיצטדיון החוויה רק התעצמה. שעתיים לפני המשחק שירה אדירה הדהדה בין סמטאות נונייס. כאשר נכנסתי לאיצטדיון נוכחתי למחזה מרהיב. המתקן המפואר הזה, שאירח בקיץ האחרון את גמר הקופה אמריקה, היה מלא עד אפס מקום, עשן אבוקות עלה סביב, דגלי ענק ושירה אחידה, קצובה ובלתי פוסקת ליוותה את עליית השחקנים למגרש. שירה שנמשכה גם בשעתיים וחצי שאחרי. "אנחנו לא מסתכלים על המשחק, יש לנו סבלנות, עוד נראה לפועלים מבוקה איך חוגגים אליפות", שר האיצטדיון הלבן-אדום לאחר שחלוץ פטרונאטו פגש את הקורה והחמיץ שער בטוח מהריבאונד באמצע המחצית השניה. אז נפל לי האסימון. הקהל של ריבר הפנים את המצב. במקום לגעור, להלחיץ ולשגע את השחקנים, הוא התבגר והפנים את המנטליות החדשה והסבלנית. זו שירה בעד המועדון, ולא משנה מה קורה.

בדקה ה-70, כמו שמלמדים בגן, הסבלנות השתלמה. קרלוס סאנצ'ס, האורוגוואי הפעלתן מהאגף הימני של ריבר, כבש ונתן להר הגעש "הסבלני" הזה להתפרץ. חגיגה גדולה הייתה באותו ערב באיצטדיון ובבואנוס איירס כולה יכולים היו 15 מיליון האנשים להרגיש את השמחה של אוהדי ריבר. כאילו זכו בעוד אליפות, כאילו ניצחו את ברצלונה, כשלמעשה, היה זה משחק כדורגל די משמים בליגה השניה בארגנטינה. עכשיו, במעבר חד, בואו נחזור מהר למזרח התיכון.

דמיינו לכם מצב שבתום עונת 2011/12 מכבי חיפה - מועדון הפאר של הכדורגל הישראלי, עם הניהול המקצועני ביותר, שמעמיד סגלים נוצצים לאורך שנים, שמטפח ומחנך שחקנים צעירים במחלקת הנוער הנהדרת השלו, שמהווה את אחד הסמלים המובהקים לדו-קיום במדינתנו הקטנטונת והשסועה - יירד ליגה. כיצד יגיבו האוהדים אז? האם ישרפו את המבנה בבת גלים? האם ינפצו את זכוכיות רכבו של אלישע לוי וירססו כתובות גרפיטי בגנות יעקב שחר? הגיוני מאוד. אחרי הכל, כדורגל הוא ספורט המשלב בתוכו המון יצרים, גאווה ורגשות. עם זאת, יש אופציה אחרת למועדון באמת נפלא כמו מכבי חיפה ולאוהדים, שבשנים האחרונות קשה לומר שלא רוו נחת וטעמו מהשמנת של עולם הכדורגל הישראלי. פשוט להירגע.

אני לא אומר שאין סיבה להתעצבן, לקלל ולכעוס. ודאי שיש. אך אחרי התגובה הראשונה והאינסטינקטיבית, ניתן יהיה לקיים ישיבה עם הנהלת המועדון, ולהתדיין על חיזוק הקשר בין הקבוצה לקהל, כיצד למשוך עוד ועוד אוהדים צעירים למועדון, שיזדהו עם הצבעים, עם שחקני הבית, והסמל הבלתי נגמר שנמצא שם תמיד בטוב וברע, יניב קטן. וזה תסריט נכון גם לאוהדי מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים, שחווים כעת תקופות קשות, טועמים מעט לוזריות מהי, ולא יודעים איך להתמודד איתה. כשיש הפסדים, צריך לתמוך, לשיר ולעודד ולא רק להכות. הכל דינמי והגלגל מסתובב. פעם למטה ופעם למעלה.

שימו את הכעס בצד, הסתכלו לטווח הרחוק והפכו את תרבות האהדה במדינתנו חולת הכדורגל למשהו יפה וחזק. סמל לנאמנות, דוגמא לתמיכה חסרת פשרות. מלאו את האיצטדיון ונסו לדחוף את המועדון החוצה מן הבוץ. אתם תרגישו יותר טוב, השחקנים ירגישו יותר טוב, והתוצאות הטובות יגיעו. גם אם זה ייקח עוד עונה, עוד שתיים, אתם תחנכו אוהדים צעירים, תגדלו דור של שחקני בית שמחויב למועדון בצורה אבסולוטית. שמשו דוגמא לאוהדי קבוצות אחרות מהו קהל אמיתי, שתומך לא רק כשהולך וכשמשחילים לזלצבורג או אקטובה במוקדמות הצ'מפיונס ליג, אלא גם כשקשה - כשמרגישים את התחתית, כשנוסעים לשחק בטמרה, בכפר שלם או נגד בני יצ'אלאל. כשטועמים את המיץ של הזבל. מילת המפתח היא סבלנות, והיא תלויה רק בכם למען עתיד טוב ואופטימי לקבוצה שלכם, לכדורגל הישראלי, ומי יודע - אולי גם לחברה הישראלית בכלל. כי כמו שאמא  אומרת: אלה החיים, פעם אנחנו למטה ופעם למעלה. חשוב שנפנים את זה, כי רק ככה נתבגר ונתגבר.