בואו נתחיל מהסוף: החברה הישראלית היא חברה גזענית. נקודה. אין פה אולי, אין פה אם, אין פה קומץ. בהרבה מובנים, הקהל של בית"ר ירושלים משמש כמראה של החברה. כמו כל מראה שמוצבת לנו מול הפנים, גם כאן לא תמיד נעים לראות את מה שהיא מציגה. וכן, חלקים מאוהדי בית"ר מציגים לעיתים קרובות מופעי גזענות מהמובחרים והמשובחים שיש. נהמות, צעקות, קללות. אלימות ברברית. בעיה פרטית של המועדון? ממש לא. מצוקה רק שלו? גם לא. תופעה מדאיגה בקנה מידה לאומי? בהחלט כן. סיפורה של בית"ר, אם נרצה או לא, הוא הסיפור של כולנו. אפשר לטאטא מתחת לשטיח, אפשר להדביק סטיגמות, אפשר לתפוס את חיים רביבו בלשונו ולהגיד "הנה, עוד גזען". ואפשר גם אחרת. כמו, נניח, להתמודד עם הבעיה עצמה.
האמת? רחמים על רביבו. נקלע למקום הלא נכון בזמן הממש לא נכון. בית"ר ירושלים, חודשים ספורים אחרי העונה שלא מדברים עליה, בה כל התחלואות של החברה הישראלית צפו מעל המים בחלון העברות אחד, ובהחלטה – תמימה או לא – שהתקבלה כחלק משיתוף פעולה מפוקפק עם קבוצה צ'צ'נית. בדיוק בגלל זה אפשר להבין את הרציונל מאחורי הדברים שלו לפני שבועיים. לכולם ברור שעם פרובוקציות זולות לא ישיגו שינוי, ולהנחית שחקן ערבי רק בגלל שהוא ערבי גם לא יתרום מאומה. בעצם, זהו שיא תפארתה של הגזענות. לרכוש שחקן X כדי שימלא תקן Y רק בגלל מוצאו, זה דבר פסול וגזעני בדיוק כמו לא לרכוש אותו בכלל. ועדיין, עם כל ההבנה, רביבו עשה טעות. נוראית.
תראו. ברור לחלוטין שביומו הראשון במועדון, כשמיקרופון מודבק לו ללחי, ינסה הבנאדם לרצות את מי שרק אפשר. בראש ובראשונה את האוהדים. וזה, כנראה, מה שניסה רביבו לעשות. אבל הניסוח. אוי הניסוח. "המטרה שלנו לא תהיה להביא שחקן ערבי ולהתגרות בקהל, זה לא יהיה הדבר הנכון לעשות. הקבוצה שייכת לאוהדים. הם אלה שמגיעים ומשלמים כרטיס מכיסם כדי לראות את הקבוצה שלהם". משפט כזה, איך שלא נהפוך אותו, נותן לגיטימציה למסע ההפחדה של ארגוני אוהדים קיצוניים כאלה ואחרים, שסוחפים אחריהם לרוב ילדים בגילאי 13-18, שאפילו לא יודעים עד כמה חמורים המעשים שלהם. האם זה המסר שרצה רביבו להעביר? כנראה שלא.
למרות הניסוחים הקלוקלים, המסרים הלא ברורים והחשש האמיתי ששרוי בקרב כל מי שמקושר למועדון מפני התפרצות האוהדים הבאה, קשה להבין את האקט של פרקליטות המדינה. במילים אחרות. המדינה קבעה שאין מה להתמודד עם הבעיה המהותית והחברתית שכל כך מודגשת בקהל הירושלמי, ואף יותר מזה, היא יוצאת ומאשימה את המועדון עצמו. להושיט יד? להעניק תמיכה של משרד החינוך? של הרשויות? מאמץ לאומי למיגור התופעה?. הצחקתם אותם. המועדון הוא הבעיה. חיים רביבו הוא דמות גזענית מסוכנת. כי אם יסגרו את בית"ר, תיעלם הגזענות. לא ככה? אז לא. לא ככה.
'אוהדי בית"ר' זה מיתוג יפה ונוח לכל מה שרע בחברה שלנו. עובד ערבי ברשת מזון הותקף? נו בסדר, אלה אוהדי בית"ר והשטויות שלהם. שרפו את בית וגן? שיסגרו את המועדון הזה כבר. כאילו אנחנו לא אלימים בתור בסופר, אנחנו לא חסרי סבלנות על הכביש, אנחנו לא גזענים כלפי מתמודדת בתכנית ריאליטי, שצבע העור שלה פשוט לא בא לנו טוב בטלוויזיה. אז הנה מבזק חדשות: כאלה אנחנו. זה הטבע שלנו. אבל שמישהו יגיד על זה משהו? חלילה. בשביל זה יש שעיר לעזאזל. הפעם, זה חיים רביבו.
המעשה של הפרקליטות הוא מעשה פופוליסטי, לא פחות. תנסו רגע להיזכר כמה כדורסלנים ערבים שיחקו במכבי תל אביב לאורך השנים. יודעים מה? נסו לחשוב כמה שחקנים מהמגזר שיחקו אי פעם בקבוצות הליגה הראשונה בכדורסל. או בכדוריד. או בג'ודו. או בכדורעף. או לקחו חלק במשלחת האולימפית של ישראל מאז הקמתה. מתקשים להיזכר? לא מפתיע.
עכשיו תנסו להיזכר כמה פעמים הפרקליטות המליצה לבדוק פעילות גזענית בקבוצות/ענפים האלה. לא מצליחים? גם זה לא מפתיע. אבל כשמדובר בבית"ר, הסטיגמה הלאומית לכל מה שרע בחברה שלנו, זה לגיטימי לצאת בהצהרות לוחמניות מטעם מערכת הביקורת של המדינה. ולמה? בדיוק מסיבה אחת - פופוליסטיות. יצירת כותרות.
גזענות יש בכל מקום במדינה, בכל תחום, גם בספורט. ובספורט, הגזענות והאלימות מופיעות בצורה כזאת או אחרת בכל ענף, בכל רמה, בכל מועדון. זאת בעיה של כולנו. לא של בית"ר, לא של טביב, לא של רביבו. עד שלא נבין את זה, שום דבר לא ייפתר. גזענות היא בעיה ברמה לאומית, וככזאת צריכים להתייחס אליה במלוא החומרה. לא לייצר כותרות, לא לשגר מכתבים ממשרד אחד למשרד שני. לעשות. לשנות. מבפנים. את חיים רביבו, על ניסוחיו הרעועים, תעזבו במנוחה. לפחות כרגע.