נשיקה? סטירה: אובדן הדרך של בית"ר ירושלים

ממועדון שנחשב לבית חם והשחקנים נותנים עבורו את הכל, בבית"ר ירושלים שינו את הגישה ולא עושים חשבון לאף אחד. איבוד הגביע והאליפות הם התוצאה של היחס המזלזל שהשחקנים מקבלים ולא נראה שיש שינוי באופק. על ערב שחשף את הבעיות בבירה. דעה

יניב בן חקון  10.05.18 - 12:30
תחילת כתבה

נהג האוטובוס השאיר אותו באמצע הכביש וחסם את הדרך מהולילנד לטדי. אחריו שיירה ארוכה של רכבים עומדים בפקק מבלי לדעת שהנהג בכלל עזב. מהצד נדמה היה שזה חלק ממהלך משטרתי. "זה לא קשור אלינו", הסביר השוטר בצומת, "לא עשינו שם שום חסימה. אין לנו מושג איפה הנהג. אנחנו מנסים לפתור את הבעיה".

באופן מפתיע לא היו פקקים בדרך המובילה לאצטדיון. חניה זה סיפור אחר, אבל פקקים? הדרך הייתה חלקה. זה לא הפריע לכחולי המדים לחסום את בגין דרום כשעה לפני המשחק ולעזאזל מי שצריך להגיע הביתה. לעזאזל מי שצריך לחיות חיים נורמליים. ככה זה בכל פעם כשיש משחק גדול בטדי: השכונות מסביב במצור.

הכניסה למגרש עוברת חלק. אין תור, אין דחיפות. ברור, כולם כבר בפנים. איזו הצגה, איזו אווירה. מרגש לראות את התמונה. ההתאחדות עם שואו על הדשא, הקהל עם תצוגה מרהיבה ביציעים, אין ספק שגמר הגביע הוא ההצגה הטובה בעיר.

על הכרטיסים היו מסומנים מקומות ישיבה. "אולי בסמי עופר זה עובד", צחקנו. היו כמה סדרנים שעוד ניסו לעשות סדר, אבל גם הם הבינו מהר מאוד שאין טעם לאכוף מקומות ישיבה קבועים, אם בתכל'ס כולם עומדים.

בכלל, נדמה ש"לשבת לקום" זה משחק שפיתחו בטדי, רק בלי לשבת. זה הלך ככה: במשך 120 דקות הקהל במרומי היציע צעק "לשבת", בתקווה שהרגליים שלהם יקבלו מנוחה לכמה רגעים, ואלה שעמדו למטה במרפסת, התעלמו. חוקים פשוטים מאוד. הם המשיכו לעמוד כאילו בית"ר תוקפת גלים גלים. הסדרנים? היו עסוקים בלפזר את העשן.

"לעמוד, שרים 'התקווה'", צעק מישהו ברצינות. ואנחנו שכאמור לא ישבנו, רעדנו מהתרגשות. איזה סאונד, איזה קול. יותר ממיליון וחצי הושקעו במערכת ההגברה החדשה בטדי. שווה כל שקל. שלא לדבר על המהפכה במזנון. אפילו הגרעינים אכילים סוף סוף. עכשיו רק צריך להחליף את הפלזמות 32 אינץ' שביציעים למסכי לד גדולים והמהפכה שמצעיד מנהל האצטדיון, ברק ג'ורג'י, תושלם. ארגנטינה אנחנו מוכנים. 

"הם אפילו לא הצליחו למלא את היציעים שלהם", אמר אחד הירושלמים, "למה לא נתנו לנו עוד כרטיסים?". "כן אה, יכולנו למלא את רמת גן", אמר צהוב אחר. בזה הם צודקים: אם זה היה תלוי בכמות הקהל, בית"ר לוקחת את הגביע בהליכה. אבל זה לא תלוי בעוד ביציעים צהוב, על הדשא שחור.

אני לא זוכר את בית"ר משחקת כך בגמר גביע. מעמד כל כך רם, 20,000 צהובים ביציע, מגרש ביתי, יריבה נחותה שמחכה מאחור, והקבוצה של אלי טביב לא מסוגלת לצאת להתקפה אחת מתוכננת. שום לחץ, שום מחץ, שום כלום. שער יפה ממצב נייח ועוד חצי הזדמנות מקרית וזהו.

כאילו לשים חותמת על התקופה הקשה של איתי שכטר, הגיעה הפציעה ששלחה אותו לספסל מוקדם מהצפוי. בצד התחמם עידן ורד. "מרוב חימום נהיה לו חום", צחק מישהו, "תקראו לאמבולנס". מאוחר יותר יתברר שזה לא מצחיק. החום הפך לעצבים והקשר הוציא את מה שישב לו בפנים וחשף חלק קטן מהתחלואים בבית"ר.

כדורגל? לא היה כזה. הפועל חיפה לא הייתה טובה, מה שרק מעצים את הכישלון המקצועי של בית"ר. אף אחד לא רואה שאנטואן קונטה הוא נכס? שילוב של מהירות, אתלטיות, הבנת משחק ואופי התקפי שפשוט הולך לאיבוד. השחקן יוצא קדימה מעמדת המגן כמו מלוע של תותח בכל התקפה, שורף את הקו, מצטרף במהירות, ושום תוכנית משחק שתתבסס עליו. לפחות ארבע פעמים הוא מצא את עצמו רץ באגף שמאל כי רצה לצאת מהר להתקפה ולהוות אופציה למסירה. שחקן חכם, שלא היה מי שינצל את הבנת המשחק שלו. אפילו לא המאמן, המנהל המקצועי והבעלים.

ומה תגידו על קלאודימיר פריירה? הברזילאי חלש כבר חודשיים וחצי, אבל זה לא מפריע לצוות המקצועי לתת לו את הבמה כאילו היה סרחיו בוסקטס. נכון, את הבעיטות החופשיות אי אפשר לקחת ממנו, וגם השער אתמול הגיע מהגבהה מוצלחת שלו, אבל כמות איבודי הכדור שלו נוסקת לשמיים, כמו גם הפעמים ששחקני היריבה חולפים על פניו בלי מאמץ.

אפשר לעבור כך שחקן שחקן, ליקוי ליקוי, אבל זה יהיה לחטוא לאמת ולהתעסק בתפל. מה האמת? משהו לא טוב קורה סביב המועדון, למרות ההישגים המקצועיים העונה, החיבור בין הקהל לקבוצה לא כשהיה. גרוע מכך, החיבור בין השחקנים למועדון לא כשהיה. וכאן לדעתי טמון חלק גדול מהבעיה.

מסכת ההשפלות שעוברים שחקני בית"ר פוגעת בשחקן, אבל יותר במועדון. במקום להקשיב לעומק דבריו של בוריס קליימן אפשר לומר שהוא חלש, שהוא לא שוער ולהאשים אותו בכל הרע, אבל זה שוב יהיה לעצום עיניים ולהתעלם מהבעיה האמיתית: דרכו של אלי טביב.

עומר אצילי, אריאל הרוש, דן איינבינדר, שי חדד, אלי דסה, אבישי כהן, קובי מויאל, איתי שכטר, יוסי בניון, עידן ורד, אבירם ברוכיאן, שרון מימר, שי ברדה ועוד רבים וטובים יכולים להעיד על דרכו של האיש. אתם יכולים לזלזל בזה, אתם יכולים לגדף אותם, אבל זה לא יקדם אותנו לשום דבר.

ואני חלילה לא בא בטענה להשקעות, תקציבים ו/או שכר לשחקנים. אין לי בעיה עם ההחלטה להיות מועדון שפוי כלכלית. ההפך, אני מברך על כך. אני גם מפרגן למאבק באלימות וגזענות והיכולת להביא שחקנים בטיימינג מדהים. יש לי בעיה עם הדרך. עם ההתייחסות לאנשים. ואם לדייק, הזלזול באנשים. פעם בית"ר הייתה בית חם, אוהב ומחבק. אלי אוחנה יכול לספר לכם ששחקנים נתנו את הנשמה גם כשלא היו משכורות.

זה קרה כי דיברו איתם, דאגו להם, אהבו אותם, חיבקו אותם. לא במקרה כל זר שהגיע למועדון הפך לישראלי וכל שחקן רכש הפך לשחקן בית. היום הכיוון הפוך. רק לפני שבוע יציע שלם קילל את איינבינדר כי "ערק" לב"ש. לאף אחד לא שינה שטביב לא רצה אותו, שהקשר היה מוכן לוותר על המון כסף כדי להישאר בצהוב, שהבעלים כלל לא קיים איתו משא ומתן. מכרו להם משהו, אז הם קנו.

ההארכה הבליטה קבוצה אחת בלבד, ולצערי זו לא הייתה בית"ר. השער של שיימן כבר פתח את השסתום. "לא מגיע לנו לנצח", אמרו כולם בלי יוצא מן הכלל במרומי היציע המערבי, "אנחנו חלשים. בלי מאמן ועם בעלים שלא סופר אף אחד ממטר. הכל אגו, הכל דווקא. במו ידנו הרסנו עונה שלמה".

וכך, את הזיקוקים בעת הנפת הגביע ראינו מהגבעה של הולילנד. האוטובוס הנטוש כבר לא היה שם, העצבים כן. "כוס אומו עובדי העירייה האלה. ניחסו אותנו עם השלט שתלו בכיכר ספרא", צעק אחד האוהדים המתוסכלים. ואני חשבתי: הנה, עכשיו לטביב יש את מי להאשים.

הדפס