זכייתה של ברצלונה בטרבל ונחיתתם של רונאלדו וקאקה בריאל מדריד בקיץ 2009 תמורת סכומי עתק סימלה יותר מכל את השינוי העובר על הכדורגל הספרדי. שתי הגדולות של חצי האי האיברי הפכו בן רגע לענקיות, למשאת נפשו של כל ילד שהחל להקפיץ כדור, והעמיקו עוד יותר את הפערים הקיימים גם כך בינן לבין יתר 18 הקבוצות המרכיבות את הליגה.
ערב פתיחת עונת 2009/10 ב"מארקה" ניסו לשווק את הליגה עם הכותרת הבאה: "שתי ענקיות", "4 גדולות" ו"כל השאר". הארבע עליהן דובר הן אתלטיקו מדריד, ולנסיה, ויאריאל וסביליה - הקבוצות שמהוות את האלטרנטיבה להגמוניה שיצרו בארסה וריאל בשלוש השנים האחרונות. כוחן הוא בצירוף של יכולת כלכלית, בסיס אוהדים רחב (למעט ויאריאל), החזקה בכוכבים, ייצוג הולם של ספרד בזירה האירופאית ומאבק על הגביע הספרדי. במילים אחרות, הכוונה הייתה ל-4 היחידות שמסוגלות לדגדג את האלופה וסגניתה.
אחרי שבעונה שעברה שברו ברצלונה וריאל שיא נקודות (99 ו-96 בהתאמה) והעמידו את הפער בינן לבין השלישית (ולנסיה) על 28 נקודות, נראה שגרוע מזה כבר לא יכול להיות. אבל מסתבר שהרע עוד היה לפנינו. מבט על המאזן הפנימי של ויאריאל, אתלטיקו, סביליה ו-ולנסיה מול האימפריות מציג תמונה קודרת בהרבה - ארבע הקבוצות קיימו נגד מדריד ובארסה העונה 10 משחקי ליגה, והתוצאה: 10 הפסדים. ומדובר במגמת הידרדרות. בעונה שעברה הצליחו הארבע לצבור 21 אחוזי הצלחה מול השתיים. בעונת 2007/8 הן הגיעו ל-38% ולפני 5 שנים עמד המאזן על 52 אחוזי הצלחה.
ברור כי הבסיס להבדלים העצומים הללו הוא תוצאה של חלוקת הכנסות מעוותת שחתמו קבוצות הליגה עם חברות הטלוויזיה, שמבטיחה לריאל וברצלונה נתח עצום של 140 מיליון יורו בעונה (כל אחת), בעוד ולנסיה ואתלטיקו מסתפקות ב-42 מיליון בלבד ו-ויאריאל וסביליה מגרדות בקושי את ה-25 מיליון. אבל נראה כי דרוש הסבר הרבה יותר מעמיק מזה על מנת לעמוד על טיבם של הפערים, שהרי הרקולס, אוסאסונה ומאיורקה עקצו את הסטארים של גווארדיולה ומוריניו עם תקציבים זעומים באופן משמעותי.
שקיעת הכוכבים
לא יהיה מוגזם לומר שההשפעה של דייגו פורלאן על אתלטיקו שווה אם לא עולה על ההשפעה שיש למסי או רונאלדו על ברצלונה ועל מדריד. בניגוד לעונה שעברה, אז הצעיד האורוגוואי את הקולצ'ונרוס לזכיה בליגה אירופאית, פורלאן מודל 2011 הוא בעיקר צל של עצמו. לא ברור אם זה מהתסכול ממצב הקבוצה, סכסוך עם המאמן קיקה סאנצ'ס פלורס או הרצון לעבור למועדון אחר בקיץ. השורה התחתונה היא שהחלוץ בן ה-32 כבר לא מבקיע. השער שכבש מול ויאריאל במחזור האחרון היה הראשון שלו בליגה אחרי 7 משחקים עקרים והשמיני בלבד ב-25 משחקים. כושרו הנוכחי מסביר אולי יותר מכל מדוע אתלטיקו מועמדת לסיים עוד עונה מאכזבת.
חסוס נבאס אמור היה לסחוב את סביליה אחרי ששדרג עצמו והביא לאנדלוסים את הגביע בעונה שעברה, אך ניתוח בקרסול השבית אותו למעלה ממחצית ממשחקי העונה והתרומה בהתאם - 0 שערים ו-3 בישולים. חברו לואיס פביאנו נותן אמנם תפוקה רגילה (11 שערים ב-22 משחקים), אך הברזילאי לבדו אינו יכול לשאת את הקבוצה על גבו. הצלע השלישית, פרדי קאנוטה, כבר בן 33, סובל לא מעט מפציעות ודועך. נשארנו עם ולנסיה, שאיבדה בקיץ את דויד וייה ודויד סילבה, ונשארה עם כוכבים משניים: חואן מאטה המצוין, שעלול לנטוש בתום העונה, ופאבלו הרננדס, שמתקשה להציג את היכולת שלו מהשנתיים האחרונות.
מסע רכש כושל
מחלקת הרכש בסביליה הפכה בשנים האחרונות לשם נרדף להצלחה. שמות כמו באפטיסטה, קייטה, אדריאנו ודני אלבס, נקנו בסכומים קטנים, הפכו לכוכבים במועדון ונמכרו בכסף רב לריאל ובארסה. הקיץ האחרון היה כשלון מוחלט בתחום הזה: אלכסיס, דאבו, גוארנטה וצ'יגאריני, שהיו אמורים לחזק את ההגנה ומרכז הקישור, אינם מספקים את הסחורה ואיבדו את מקומם בהרכב. באתלטיקו הסיפור דומה. למעט דייגו גודין ופיליפה לואיס, אף שחקן חיזוק לא הצליח להטביע את חותמו. חואנפראן, שהגיע בינואר מאוסאסונה, עדיין לא נכנס לנעליים הגדולות שהותיר אחריו סימאו. מריו סוארס ופראן מרידה, שהובאו עם ציפיות גבוהות, משמשים בעיקר כשחקני ספסל.
בוויאריאל פגעו בול עם בורחה ואלרו. הקשר, שגדל בריאל, הסתגל מהר מאוד למשחק המסירות הקצרות של הצוללת הצהובה והפך לאחד השחקנים הטובים בליגה. הצרה עם ויאריאל שהיא מחזיקה בסגל קצר וסדרת פציעות שהכתה אותה מאז תחילת השנה האזרחית הביאה לשרשרת של תוצאות רעות, שמעיבה על פתיחת עונה טובה. בוולנסיה המצב מעט שונה: אריץ אדוריס ורוברטו סולדאדו הצליחו להשכיח במעט את האובדן של וייה וסילבה. מהמט טופל וטינו קוסטה השתלבו יפה במרכז השדה היצירתי של העטלפים, שחווים אגב עונה טובה יותר מהתקופה המקבילה אשתקד. כל זה הספיק לה בינתיים לנקודה אחת בלבד מ-15 אפשריות ו-2 שערי זכות מול ברצלונה, ריאל ויונייטד (באלופות).
מול המעצמות
פרגמטיות נחשבת למילה גסה עבור רוב המאמנים בספרד. כשסביליה, אתלטיקו ו-ויאריאל יצאו השנה למשחקי חוץ בקאמפ נואו ובברנבאו, מאמניהן לא שינו טקטיקה, עלו במערכים הקבועים ושיחקו פתוח (2 חלוצים, 2 שחקני כנף ו-2 קשרים אחוריים). מאמן ולנסיה אונאי אמרי היה היחיד שהתעקש לעלות עם 3 קשרים אחוריים וחשב קודם כל על הגנה. קבוצתו אמנם הפסידה (פעמיים לבארסה, פעם לריאל), אבל לא תוך כניעה מוחלטת כפי שקרה לסביליה ולאתלטיקו. ולנסיה הוליכה בקאמפ נואו במחצית (הפסידה 2:1), מתחה את בארסה 77 דקות במסטאייה ולריאל הפסידה רק בדקות הסיום.
מנגד, ויאריאל לא חששה לתקוף מול 2 הענקיות ושילמה את המחיר כשהוציאה מרשתה 7 שערים בשני משחקי החוץ. כך שאם ז'וזה מוריניו מסוגל להגיע למשחק גביע בסביליה ולשחק עם 3 קשרים אחוריים בשביל תוצאה, מדוע שיתביישו לעשות זאת גרגוריו מנסאנו, חואן קרלוס גארידו וקיקה סאנצ'ס פלורס? אם נאמץ לרגע את הגישה יוצאת הדופן של אמרי, שקבוצתו הצליחה לכל הפחות לבטל את השליטה של האלופה במרכז השדה, ייתכן שהתוצאות של כל הארבע מול ברצלונה וריאל היו קצת יותר מרשימות מ-0% הצלחה.
קרב אבוד
ויאריאל עדיין יכולה להציל את הכבוד עם הופעותיה בליגה האירופית בזכות הכדורגל האטרקטיבי שהיא מציגה לפרקים ולהשכיח מעט את האכזבות שהותירו הסתלקותן המהירה של סביליה ואתלטיקו מהמפעלים השונים. ולנסיה, לעומתה, היא קבוצה כמעט חדשה שאת הפירות שלה תוכל לקצור רק בשנים הבאות, אם בכלל. אולם התחושה הגוברת היא שהארבע איבדו את כוח ההרתעה שלהן מול הגדולות באמת. המדריגל, המסטאייה והפיחואן הפסיקו לזרוע אימה בקרב ברצלונה וריאל.
ב-20 באפריל יגיע הדואופול של ספרד לשיא חדש כשריאל וברצלונה ייפגשו לראשונה מזה 21 שנים בגמר גביע המלך, מפעל שהיה לנחלתן הכמעט בלעדית של יתר קבוצות הליגה. ייתכן שעם כוכבים בכושר שיא, רכש מעט יותר מוצלח וגישה טקטית שונה, התמונה הייתה שונה. ואולי בסופו של דבר מדובר במלחמת שווא, ובקרב שסופו העגום ידוע מראש.