"המשחק היום באמת הרבה יותר קשה. אתה צריך לנטרל את היריב ולהתיש אותו. בשלב מסוים מישהו פשוט יחטיא" – רוג'ר פדרר על השינויים בטניס, מתוך כתבת פרופיל ב"ניו-יורק מגזין", יולי 2012.
רוג'ר פדרר מתגעגע לתקופה אחרת. השחקן המעוטר בהיסטוריה, מתקרב בצעדי רדיפה לגיל 31 ומבין שהתמורות שחלו בספורט הלבן בשנים האחרונות אינן מיטיבות עמו. בכתבה הנהדרת שמוזכרת לעיל הוא הודה, באופן די נדיר, שהטניס המודרני משרת את יריביו, כלומר בעיקר את רפאל נדאל, נובאק דג'וקוביץ' ואנדי מארי.
הוא נחשב אמן שימור האנרגיה, הם מומחים בלהוציא לו את האוויר מהריאות. הוא דוגל בטניס אגרסיבי, שבו מכים בכדור מוקדם ומקצרים נקודות, בסיוע משחק רשת משובח, הם מעדיפים מלחמות התשה בלתי נגמרות מהקו האחורי. הוא סלד מהשינויים הטכנולוגיים המשמעותיים, הם החליפו גידים במחבטים והתמקצעו בשימוש ב"Hawk eye" (המערכת שמאפשרת לבחון שוב נקודות שנויות במחלוקת). קחו דוגמה אקראית מהאבולוציה של הענף. בעבר כתבתי כאן שעם האתלטיות, העוצמות וטוֹנוֹת הטופ-ספין שמאפיינות את הטניס העכשווי, בק-הנד יד אחת הפך לחיסרון.
רבים מהטוקבקים צחקו עלי ואמרו שאני מתבכיין רק בשל "הערצתי העיוורת לפדרר". בהחלט זכותם לחשוב כך, אבל אני מציע לבדוק בעיקר את העובדות. מבין 50 הטניסאים הראשונים בסבב רק 9 וחצי (צונגה נהנה לגוון בין שתי השיטות) עוד משתמשים בבקהנד יד אחת: פדרר, לופז, אלמגרו, גאסקה, ואוורינקה, קולשרייבר, יוז'ני, בֶּרלוק והאס, שהשתחל פנימה ממש ברגע האחרון. ובאשר לטופ-10? שחקן וחצי בלבד! בטבע קוראים לזה זן נכחד.
העובדה הזאת רק מעצימה את ההצלחה של פדרר בשמונת החודשים האחרונים, בעיקר בתחרויות קטנות יותר, שבהן נהוגה שיטת הטוב מ-3 מערכות, ועכשיו גם בווימלבדון. הרי לכולם (וגם לו) ידוע שהוא כבר מעבר לשיא, הן מבחינה גופנית והן מבחינת היכולת לשמור על דריכות מנטאלית לאורך חמישה סטים. ובכל זאת. כאן ראוי להתעכב על נקודה חשובה: לסגנון המשחק החסכני שלו יש גם יתרון יחסי בולט: לא לחינם הוא הצליח להימנע מפציעות (טפו טפו טפו) רציניות לאורך 14 שנות קריירה מפרכות.
לכן אוהדיו נאלמו דום כשראו אותו יורד לקבל טיפול רפואי במהלך שמינית הגמר נגד מאליס. הרי מדובר בטניסאי שביותר מאלף משחקים לא פרש ולו פעם אחת תוך כדי התמודדות (!). ותודה לאל שזה לא קרה גם הפעם. אגב, שלא תתבלבלו: פדרר היה רחוק מלהציג טורניר מרשים עד לחצי הגמר ההרואי נגד הסרבי האימתני. למעט המשחק שבו טאטא את יוז'ני, השוויצרי התקשה מאוד מול יריבים נחותים ממנו בהרבה, כשנגד ז'וליאן בנטו הוא ניצל בנס מהדחה מוקדמת ומביכה מאין כמותה. בדיעבד אפשר לומר שהבנאדם כנראה שמר משהו מיוחד למאני-טיים. כעת הוא רחוק קרב אחד, אולי, מחזרה למקום הראשון בעולם, ולא פחות דרמטי מכך, ממייג'ור ראשון מאז אוסטרליה 2010. ואת מי הוא ניצח אז בגמר ההוא? נכון מאוד, את מארי.
"טניס היה הרבה יותר כיף בימים ההם" – אנדי מארי על זכייתו בתחרות ה"אורנג' בול" היוקרתית ב-1999, מתוך ספר שיתפרסם לרגל האולימפיאדה בלונדון.
גם אנדי מארי מתגעגע לתקופה אחרת. תקופה שבה הוא נחשב רק לכישרון גדול והבטחה עצומה. תקופה שבה המבוגרים נדהמו מיצר התחרותיות הכפייתי של הילד הג'ינג'י. תקופה שבה הלחץ עליו לא הרגיש כמו משקולות על הכתפיים. ויותר מכל, תקופה שבה איש לא העז לקרוא לו לוזר.
קצת כמו בארקלי, יואינג ומלון, שפרשו מבלי לזכות באליפות הNBA, מקובל לומר על מארי שהוא פשוט נולד בזמן הלא נכון. להם היה את מייקל ג'ורדן, ובזמן היעדרותו את האקים אולאג'ואן. הסקוטי (לא פיפן) תקוע עם פדרר, נדאל ודג'וקוביץ'. תוסיפו לזה 60 מיליון בריטים נלהבים שמחכים מאז 1936 שאחד משלהם, הגם שאינו אנגלי, יניף את הגביע הנכסף מכל. אלא שבדומה לנבחרת אנגליה ביורו האחרון, מארי בן ה-25 הגיע לווימבלדון 2012 עם קצת פחות חרדת ביצוע.
אחרי שהפסיד כבר בשלושה גמרי גרנד סלאם ובשלושה חצאי גמר רצופים ב"אול אינגלנד קלאב", הציפיות ממנו ירדו בצורה ניכרת. הוא כמעט היה מתחת לרדאר של הפרשנים, שלא נתנו לו צ'אנס אמיתי מול שלושת הגדולים. אבל אז הגיע אחד לוקאש רוסול, צ'כי צנוע עם לוּק של סטודנט לביוכימיה, העיף את השור ממאיורקה כבר בסיבוב השני וטרף את הקלפים מחדש בצד הזה של ההגרלה. מארי הבין שזה עשוי להיות צ'אנס בלתי חוזר להגיע בפעם הראשונה לגמר ווימבלדון.
הוא הציג טניס מעולה והפגין חוסן מנטאלי מרשים וכמעט לא אופייני, הן ברבע הגמר נגד פרר והן בחצי הגמר מול צונגה. הנטייה לשקוע בפסיביות כשהביטחון קצת חורק, שפת הגוף הנוירוטית, ההלקאה העצמית, המבטים הילדותיים לעבר אמא ביציע – כל אלה אולי לא פסקו לחלוטין, אבל בהחלט הצטמצמו. וזהו, מבחינתו נגמרו ימי ה"צברתי ניסיון חשוב בטורניר", "אלמד הרבה מההפסד הזה" ו"אחזור בגדול בשנה הבאה".
הזמן שלו הגיע ואם הוא לא יצליח במשימה הפעם, לא בטוח שההזדמנות תחזור כל כך מהר. הרי לא כל יום רוסול. בכלל, בשלב כזה של הקריירה, שחקן כמוהו חייב להיות כבר מספיק מגובש ומלא אמונה בעצמו. אולי בעניין הזה הוא צריך ללמוד משהו מחכם שוויצרי ידוע. "בכנות, אני חושב שאדם צריך להיות שמח לפעמים עם מה שיש לו, במקום כל הזמן לחפש עוד דברים" אמר לאחרונה פדרר לעיתונאי ג'פרי גריי. "אני יותר מאמין בשיפור היתרונות שלך, מאשר בעבודה על החולשות שלך".