טיפוס מיוחד

מור ספיר, קצין הנדסה קרבית, שאיבד 10 מאצבעותיו שקפאו באסון בנפאל, הצליח להפוך את הטרגדיה מעבר לים לניצחון הרוח בישראל. סיפורו מעורר ההשראה של הישראלי שלא נתן לשום דבר לעמוד בדרכו, כל הדרך עד לזכייה באליפות העולם בטיפוס על קירות. מיוחד

קרין שביט
קרין שביט  05.12.17 - 12:58

תגיות: טיפוס

תחילת כתבה

(התמונה הראשית באדיבות ניצן אורבך גרשוביץ)

משחר ההיסטוריה האדם ניסה להילחם בטבע. ב-99 אחוזים מהפעמים – הכוחות העצומים של הים, הרוח, האש, השמיים והאדמה ניצחו. מור ספיר, קצין הנדסה קרבית משוחרר שבסך הכול רצה לראות עולם, חווה בתוך 3 שנים את כל מאת האחוזים. ניצחון הכוחות האדירים של הטבע אי שם בנפאל הרחוקה, וניצחון רוח האדם – כאן בישראל.
 
"טרק האנפורנה הוא מהתיירותיים ביותר בעולם", ספיר מספר, "טסתי אליו בתקופה הכי קיצית בשנה. זה טרק שאמור לקחת 14 ימים כשבערך ביום העשירי מגיעים לנקודת השיא: פס בגובה 5,400 מטרים. סיפרו לנו שלא נראה שלג ובתור מדינה כל כך חמה כמו שלנו, זה משהו שדי ביאס אותי. פתאום בלילה התשיעי החל לרדת עלינו שלג, קראנו לו "שלג כריסמס", שלג שעוטף אותנו ויורד עלינו בצורה עדינה. לשלג הצטרף ערפל שהפך להיות ערפל כבד, אבל שום קשר לסופה".
 
אז, באותו רגע, באוקטובר 2014, מור עדיין לא ידע שהוא עומד בפני היממה הגורלית והקשה בחייו. ביחד עם עוד 45 אנשים ומדריך מקומי, המטיילים שטיפסו באותו יום אל פסגת האנאפורנה הרגישו בשינויי מזג האוויר הפתאומיים והחליטו לרדת בטור ארוך ואיטי מהרכס. לצערם, מלאך המוות הצטרף לשיירה.

"מצעד לצעד, המצב החריף, הרוח הפכה להיות מכאיבה יחד עם שלג מצליף. השלג כבר הגיע לגובה הירכיים, הבנתי שמשהו פה קורה, אבל דרך חזרה לא הייתה. אנחנו נמצאים בסוג של ריק, לא רואים כלום. אם מישהו עוצר הוא כנראה עוצר לתמיד וזה מה שהניע אותי, פשוט להמשיך לא חשבתי על שום דבר. הגוף נכנס למצב של טייס אוטומטי, אתה כבר לא חושב על זה שלא אכלת כלום מהבוקר, לא שתית כלום מהבוקר, אתה רק יודע שאתה צריך לנשום ולהמשיך ללכת. הרגשתי שכל צעד הוא הצעד האחרון, אבל איפשהו מצאתי שאריות כוחות לעוד צעד ועוד צעד. בשלב מסוים, מקלות ההליכה כבר לא היו רלוונטיים, אז התחלתי לפלס את השלג בעזרת הידיים. בתוך כמה דקות, הכפפות של הידיים נפלו לי".
 
מכאן והלאה, מור מפלס את דרכו בשלג בעזרת שתי ידיו החשופות, פורץ לעצמו את הדרך. זה גם יהיה השימוש האחרון שלו בעשר אצבעותיו.
 
"פתאום  מצאתי נקודת אור, מן סלע ענקי שאפשר להסתתר תחתיו. עצרתי שם עם עוד אדם שלא הכרתי עד היום, קוראים לו איתן. שכבנו שם 'כפיות', החום שיצא ממני עבר אליו והחום שיצא ממנו עבר אלי. אחרי שעה, הצטרף אלינו זוג פולנים. אני זוכר שאמרנו להם שיצטופפו איתנו, אבל הם שכבו מטר מאיתנו, בתוך השלג. כשאני ואיתן הצלחנו לקום בסביבות 4 בבוקר, אני זוכר שנתנו להם סוג של מכה כזו, ואמרנו להם: "בואו תצטרפו, הסופה פסקה", אבל לא הייתה בהם רוח חיים".
 
כשעלה אור ראשון ופסקה הסופה, התגלה גודל הזוועה: 43 ניספו, ביניהם ארבעה ישראלים.
 
"התמונה האחרונה שאני זוכר, היא של איש אחד שכבר מת, בחורה יחפה עם "מגפי קרח" על הרגליים, ועוד גבר מנער את החברה שלו ורק מנסה להשאיר אותה בחיים. לא הבנתי בדיוק מה קורה ורק כמה שעות לאחר מכן, התעוררתי לחיילים שגררו אותי, וראיתי שזה צבא נפאל. כשפינו אותנו במסוק, הייתי אסיר תודה על זה שאני בחיים כי הבנתי שמי שלא פונה כנראה שלא נשאר בחיים, אני מבין שארבעה מהחברים שלנו לא נשארו בחיים".
ספיר חזר לארץ כשידיו חבושות. לאחר שניסה עשרות טיפולים שונים, הוחלט לקטוע את עשר אצבעותיו.
 
"עשיתי שלושה ניתוחים בארץ. בתום הניתוח השלישי, שלחו אותי הביתה. זה היה לצאת מהמעטפת של שיבא והפצועים. אתה מרגיש נורמלי כשאתה פצוע בין פצועים, אבל פתאום הרגשתי יצור. היה לי קשה לחזור לחברה שלי, ללהקה, פתאום הרגשתי שאנחנו שונים, הם סטודנטים, מתחתנים ואני - כלום - עובד על איך להחזיק מזלג. אני צריך ללכת לגן חובה כדי להבין איך אוחזים בכל מיני דברים. עד שהבנתי שזה השלב שאני צריך להתחיל להבין לבד איך מתנהלים בעולם".
 
כמעט שנה לאחר האסון, הוא הצליח לפרוץ דרך בתהליך השיקום. הטיפוס אותו טיפוס, הפסגה עדיין שם, רק ההר הפך לקיר.
 
"לא היה לי מדריך שיסביר לי איך מתנהלים בלי אצבעות אז הייתי צריך להוכיח את זה לעצמי ובעיקר למוח כי המוח לא הבין בכלל איך זה הולך לקרות", הוא משחזר, "החלטתי ללכת לקבוצה של טיפוס על קירות, דבר שלפחות בהתחלה היה מאוד מאוד קשה ברמת האגו האישי, השאריות שנשארו למור הקודם, שהיה רגיל להיות חזק. מאוד פחדתי לגעת בקיר עם הידיים, הכול היה רגיש. יחד עם זאת, הפיזיותרפיסטית ביקשה ממני להכאיב לעצמי כדי להוריד את עוצמת הרגישות, אז מאחיזה לאחיזה, הצלחתי קצת יותר לתפוס, וגם כשלא הצלחתי אז נפלתי וחטפתי. שם החלה האהבה לטיפוס, שם הצמחתי את הידיים מחדש, פתאום ראיתי שהן יכולות לעשות משהו. הבנתי שיש פה נקודת פריצה. צריך לצאת רגע מהאזור הנוחות, המוכר, הייתי משחק כדורגל כדורסל, הכי מיינסטרים, פתאום יש פה משהו אחר. הרגשתי שאני נברא מחדש בדבר הזה".
 
"בהמשך התחלתי להבין שזה ייחודי, כי האצבעות זה לא רק כוח, זה משהו פנימי שגורם לי להישאר על הקיר, לטפס למעלה ולהצליח לעוד אחיזה ועוד אחיזה. הטיפוס פתר לי כל כך הרבה מכשולים. זו צורת החשיבה על החיים, לפתוח דרך שנראית בלתי אפשרית ופתאום בום, לנפץ לעצמך את זה".
 
לאט לאט, מור הפך את הטיפוס למקצוע. הוא התחיל להתאמן 6 פעמים בשבוע, הצטרף לקבוצת טיפוס ויצא לתחרויות בחו"ל. בסוף ספטמבר, שלוש שנים לאחר האסון ההוא, מור ניפץ תקרת זכוכית נוספת. הוא זכה במקום הראשון בסבב העולמי בטיפוס פאראלימפי על קירות. אלוף העולם.
 
"הסבב מורכב משלוש תחרויות, בצרפת, סקוטלנד ואנגליה. באחת סיימתי במקום השני, בשתיים האחרות סיימתי במקום הראשון, זה מה שנתן לי את התואר "אלוף הסבב השנתי". זו הייתה הרגשה מדהימה, לשמוע את "התקווה", מתנגנת בסקוטלנד, זה היה ממש מדהים. אפשר לעשות כל כך הרבה דברים עם הידיים ואם על הדרך אני קוטף תארים ומביא גאווה לאומית זה עוד יותר מבורך".
 
ועדיין, לא הכול ורוד. עם כל הכבוד למכשולים הפיזיים והנפשיים, הקושי האמיתי מגיע דווקא ממוסדות המדינה, שלא מכירים בספיר כספורטאי לכל דבר.
"מקום ראשון, המנון התקווה בחו"ל והרגשתי שבכוח אני מנסה לייצג את המדינה ואולי היא בכלל לא רוצה את זה, אז מה קורה כאן? אני הולך עם זה, אני מאמין בלב שלם, קצת הפריע לי שאני צריך לדחוף את עצמי במובן הכלכלי. ארגון X שאומר אתה לא קשור אלינו או ארגון Y שאומר שהוא לא יכול להעביר לזה כספים כי זה לא ענף פאראלימפי, ועוד ארגון שאומר 'אנחנו לא מתעסקים עם נכים', אז אתה צריך להסתדר לבד עם עצמך".
 
האור בקצה מגיע דווקא מהוועד האולימפי הבינלאומי שהכניס את ענף הטיפוס למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, למשחקים הפראלימפיים הענף עדיין לא נכנס, אבל למור יש סבלנות.
 
"חשבתי שכל מה שאני יודע לעשות זה רק עם הידיים, אחר כך עבדתי בפינוי מוקשים. קראתי לידיים שלי "ידי פלדה". דווקא מסופת שלגים, קרח, מים, שלג, הן התפוררו להן לאט והפכו לנמק. חשבתי שהלכו לי החלומות, הלך לי העתיד ובעצם נפתחו דברים מטורפים, מדליה אולימפית אולי, אלוף עולם, דברים שלא ראיתי אותם קורים לפני כן. הבנתי שאני נותן משהו לאנשים, בלי שאני משקיע בכלל בזה מאמץ, אני בסך הכול מטפס ואנשים אומרים אם הבן אדם הזה יכול בלי אצבעות להגיע לאן שהוא רוצה, אז למה אני עוצר את עצמי?"
 
את הטראומה הפיזית מאסון האנאפורנה כולם רואים, נשארה איזו טראומה נפשית?
"אני חושב שברגע שהבנתי שזה עשה לי יותר טוב מאשר רע, גם הטראומה הנפשית נעלמה. איבדתי אנשים שהכרתי ושהתחברתי אליהם מאוד, איבדתי חלק ממני בסופו של דבר. אבל מה שאיבדתי לעומת מה שקיבלתי, קיבלתי הרבה יותר ואם אנחנו מסתכלים על השורה התחתונה, אני אומר תודה על מה שקרה. זה הפך אותי לבן אדם הרבה יותר שלם, דווקא ככה. מור היום הרבה יותר שלם מהמור הקודם. מור שהרבה יותר בטוח בעצמו, בטוח במה שהוא עושה, מור הרבה יותר אמיץ, מור שהרבה יותר אוהב את העולם, מסתכל ואומר מדהים כאן".
הדפס >