להתחיל מהר, ולהגביר: רון דרמון עשה הסטוריה

קם לשחייה כל יום ב-4:30, רץ 10 ק"מ, ומתאמן 8 שעות ביום. רחוק מאור הזרקורים, רון דרמון עשה היסטוריה והפך לטריאתלט הראשון שמייצג את ישראל באולימפיאדה, אך שם הוא לא מתכוון לעצור. הצצה נדירה לאורח חייו של אדם שלא נותן לשום דבר לעמוד בפניו

שירי אלג'ם
שירי אלג'ם  08.07.16 - 19:30
תחילת כתבה

כבר חודשים שאנחנו מנסים לתפוס את רון דרמון לשיחה, וגם שכשאנחנו סוף סוף מצליחים הוא בדיוק בדרך לעוד מחנה אימונים, הפעם בספרד. ככה זה כשאתה טריאתלט מקצועי, שמגיע רק לגיחות בישראל.

"זה לא קל. זה הרבה יותר פשוט בעידן המודרני, בו יש את וואטסאפ, פייסבוק ושיחות וידיאו", הוא סיפר על החיים מחוץ לארץ. "תמיד כשאני חוזר לארץ לחודש זה שבוע של התאקלמות. פתאום אני נמצא סביב אנשים שמדברים עברית אני לא הולך לבד לישון יותר. לא מכין אוכל רק לעצמי, זה בהחלט שונה.

מצאת החמה עד צאת הנשמה
כבר בגילאים הצעירים, דרמון הגיע להישגים בטריאתלון ובגיל 14 החליט להתמקד בענף. עם תמיכה אדירה ממשפחתו הספורטיבית, הוא עבר לבדו בגיל 17 לאוסטרליה על מנת להפוך למקצוען. "זה היה קצת שוק, במיוחד בשנה הראשונה. לעבור למדינה שהתרבות בה שונה לגמרי, שפה שונה", הוא סיפר, "מבחינת האימונים זה היה החלק המאתגר האמיתי. לקח לי כמעט שלוש או ארבע שנים להיכנס לקצב שהחברה האחרים מתאמנים".

דרמון סיפק הצצה לאורך החיים המיוחד של טריאתלט מקצועי: "אם בארץ התאמנתי שלוש שעות ביום. כשהגעתי לאוסטרליה החבר'ה כאן התאמנו בערך שמונה שעות ביום. אני תמיד נגררתי שם מאחורה מהבוקר עד הערב, בעיקר התאמנתי עם הבנות בשנה הראשונה. למזלי ניחנתי בתכונה מאוד חשובה לטריאתלט שנקראת סבלנות. מבחינתי אם אמרו לי להתאמן עם הבנות התאמנתי עם הבנות כי ידעתי שכשיגיע הזמן אני אעבור להתאמן עם החברה החזקים יותר".

ואכן הזמן הזה לא איחר לבוא. כבר כמה שנים שהוא מתאמן בקבוצה של ספורטאים בינלאומיים תחת שרביטו של מאמן אוסטרלי. בחמש וחצי בבוקר הוא כבר קופץ לבריכה, רץ פעמיים ביום בין 10 ל-15 ק"מ ובין לבין גם יוצא לרכיבה של כשלוש שעות. יום חופש? רק פעם בחודש. "אני אוהב את מה שאני עושה. אין לי ספק שהילדות שלי לא הייתה רגילה. פספסתי המון דברים בדרך. אבל מה שהרווחתי מעטים מאוד מרוויחים. כמות האנשים שפגשתי בדרך והקשרים שיצרתי לכל החיים זה משהו שלא אחליף אותו בחיים".

הפציעה שכמעט וקטעה את החלום
המטרה הברורה של דרמון הייתה המשחקים האולימפיים בריו. אך באפריל 2015, בעיצומו של הקמפיין האולימפי, הוא שבר את עצם הבריח בכתף והקריטריון היה בסכנה. "ישבתי חודש וחצי במיטה בלי לעשות יותר מדי, כשלא עושים הרבה אז הראש חושב, חושב הרבה,  ואז כשחזרתי לעבודה הגוף שלי היה שבור לגמרי", דרמון שיחזר, ""כל הביומכניקה שלי הלכה, כל הכושר שלי נעלם, דברים שבאו לי בצורה טבעית לאורך שנים נעלמו".

"לא הלך לי בתחרויות ולאט ולאט ראיתי את הדירוג שלי יורד. עם כל הלחץ שהצטבר והרצף כישלונות האדיר הזה זה גם מוריד מהחשק אז החלטתי פשוט להפסיק לחשוב על לנסות ולעשות את הקריטריון. באותו רגע זה היה כבר התחתית של החבית וכשאין מה להפסיד דברים באים בהרבה יותר קלות".

דרמון חזר לטוס מסביב לעולם ברצף, ובתחרויות האחרונות שנשארו לו סיים בצמרת , מה שהעניק לו את המקום ה-52 בדירוג האולימפי ואת הכרטיס לברזיל, לראשונה בהיסטוריה של הענף.  "בשבוע הראשון שעשיתי את הקריטריון אני חושב שלא ישנתי בכלל. זה גם מה שאחד הספורטאים אמר לי: 'שיאים אפשר לשבור, אבל אף פעם אי אפשר לקחת ממך את זה שהיית הראשון בהיסטוריה ואני ממש גאה להיות זה שייצג את ישראל בפעם הראשונה".

ומה יהיה בריו? דרמון מתחייב רק על דבר אחד - שהוא ייתן את כל כולו. "העובדה שאני מגיע כיחיד וכאנדרדוג בהחלט יכולה לשים אותי מקדימה כי פשוט אף אחד לא מתייחס למדינות קטנות שזה יתרון עצום. יכול להיות מצב שאגיע בעשיריה הראשונה ויכול להיות שאגיע בארבעים הראשונים, זה תלוי איך התחרות מתפתחת. בכל מקרה, אני רוצה להגיע לקו הסיום ולדעת שנתתי את כל כולי. אם לא תראו אות זז איזה רבע שעה בקו הסיום  תדעו שזאת הייתה המטרה שלי".

הדפס