"למרות שבמשך שנים התפרנסתי מהתחום הזה, וחוויתי הרבה רגעי אושר, שמחה וגאווה, החלטתי לפרוש. נמאס לי מהצדדים המכוערים בכדורגל הישראלי. מהרוב המכריע של האנשים שמנהלים את הכדורגל ומדרכי הפעולה שלהם. אין תרבות, אין כבוד הדדי, ולי לא בא להתעסק בזה. בכל מקום שהייתי בו היו קונצים ותרגילים מכוערים. באשקלון קונצים. בהפועל פ"ת, הפועל ת"א ובמכבי הרצליה גם קונצים. מה שהיה פעם לא קיים כבר היום. לא רק מקצועית, גם כלכלית המצב לא משהו. אם זה המקצוע שלי בחיים, אז אני לא מוכן לשחק בחינם כמו שבעלי הקבוצות רצו. יש לי היום שני ילדים ואישה, שאני קודם כל מחויב לפרנס ולהאכיל אותם. אז הלכתי לשחק רק בשביל הכיף ולפרנסה אני דואג ממקורות אחרים".
את המונולוג הזה נשא יוסי רוזן. פעם, לא מזמן, לא מעט קבוצות בליגת העל רדפו אחריו. בגיל 31 הוא החליט שדי. 25 שנים הוא נתן מהחיים שלו למגרשים. מהילדים של מכבי ת"א ועד לשתי הופעות בנבחרת הבוגרת בעידן נילסן, כשבתווך עונות ושערים מדהימים בהפועל פ"ת, הפועל אשקלון, הכח ר"ג, הפועל ת"א, בני יהודה, ומכבי הרצליה, וכמובן הנבחרות הצעירות. בתחילת העונה הוא תלה את הנעליים, אבל החיידק היה חזק ממנו וכיום הוא משחק בשביל הכיף במחנה יהודה, מצמרת טבלת ליגה ב' דרום א'.
"אני פספוס ואני לא מתבייש להגיד את זה", אומר רוזן בהתבטאות שלא מתאימה למי שנחשב לאחד הכדורגלנים הצנועים ביותר. מסתבר שגם לאנשים כמוהו קשה לשמור בבטן. "רוזן הוא פספוס ענק, אני פשוט לא מבין איך הוא לא בליגה הראשונה", קובע פרדי דוד, שאימן אותו בהפועל פ"ת. "לא ייתכן שבליגה של 16 קבוצות לשחקן כל כך מגוון אין מקום. או לפחות בליגה השניה".
רוזן הוא רק אחד מאותם שחקנים שיכולים היו עוד לתת לנו רגעים קסומים, אבל משהו השתבש בדרך, ולאו דווקא מסיבה מקצועית. משה סיני רצה אותו שימשיך במכבי הרצליה השנה ואמר שהוא בונה עליו, אבל רוזן שהתבקש לוותר על פרמיות במשחקי סוף העונה שעברה ולא אמר ישר שהוא מסכים, פתח חזית מול הבעלים אריאל שיימן. הראשון נפגע, וסרב לסלוח: "לא רוצה להתעסק יותר עם אנשים שאומרים לך: 'אם לא תוותר על פרמיות, לא תשחק'. היום אני מספיק פיקח לדעת שיש עוד דברים לא פחות טובים מכדורגל".
רוזן הוא רק אחד מבין שחקנים רבים שאיבדו עניין. המשכורות כבר לא אותן משכורות, המוטיבציה כבר לא אותה מוטיבציה, והאפשרויות להתקדם בחיים קורצות מעבר לפינה. הרבה יותר מזו של הקרן.
עד קצה העולם, ובחזרה
בניגוד לרוזן, לירון זרקו החליט בגיל 29 לעזוב את הכדורגל לגמרי. עכשיו הוא מתרכז בקידום אחיו הצעירים אביב ודניאל, שכמוהו מתחילים קריירה בהפועל פ"ת. אם לשפוט על פי מנהלי מחלקת הנוער במלאבס, הם עשויים להמשיך בהצלחה את השושלת. על זרקו לא תמצאו אחד שיגיד מילה רעה. להיפך. ברזומה שלו הוא יכול להתגאות. הוא הישראלי הראשון אי פעם ששיחק בסין, ואחד הבלמים היחידים שלא כבשו שער עצמי בכל הקריירה שלהם או גרמו לפנדל. "הוא שחקן מצוין וחבל שהוא לא המשיך. נהניתי מכל רגע איתו", אומר דגלאס דה סילבה, ששיחק עם זרקו בכפר סבא.
זרקו אמנם ירד ליגה עם קבוצתו הסינית ליפאן צ'ונגצ'ינג, אבל הוא הגיע אליה כשכבר הייתה במקום האחרון. ירידת הליגה, אגב, לא מנעה מהאוהדים להכתיר אותו כאהוב הקהל. "נוטים לצחוק על סין, אבל הכדורגל שם עולה עלינו בעשרות מונים", הוא אומר. "תמיד כשאני חושב על מה שהיה זה מעלה בי חיוך. אף אחד לא יוכל לקחת לי את זה ששיחקתי בסין מול יציעים מלאים ובמגרשים נדירים".
כשחזר מהמזרח הרחוק חתם זרקו בסכנין, אבל כמה שבועות אחר כך התחושה על הדשא פתאום כבר לא הייתה אותו דבר. "כל החיים שלי שיחקתי בקבוצת תחתית, בעיקר בכפ"ס", הוא מספר. "כל שבוע מלחמת עולם, כל שבוע באנו כאנדרדוג, וזה היה מבאס. תמיד הייתי מקצוען. כשהפסדתי לא יצאתי מהבית. פשוט נמאס לי להיות עצוב ובדיכאון מזה. אני בטוח שגם עשיתי טעויות ולא התפשרתי עם קבוצות כאלה ואחרות, אבל אני שלם עם ההחלטה שלי. אני יודע שאני פספוס ויכולתי לתת יותר, אבל אני מסתכל אחורה בגאווה".
"רציתי אותו במכבי הרצליה ובבני סכנין", אומר פרדי דוד, שאימן גם את הבלם בפ"ת. "אין להרבה שחקנים מבנה גוף כמו של זרקו. אפשר היה לעשות איתו דברים יפים. לטעמי, הוא לקח החלטות לא טובות בקריירה שלו וחבל שהוא פרש מכדורגל כי היה לו עתיד ורוד".
האויב שבפנים
ויש גם את הצד השני. הצד של שחקנים שרצו להמשיך במקצוע שהם כל כך אוהבים, אבל הגוף לא מאפשר להם. אחד מאותם שחקנים הוא איתן עזריה, שהחל לשחק כדורגל בגיל 13 במכבי חיפה ועבר דרך כל הנבחרות הצעירות של ישראל. הוא היה שותף מלא לאליפות הראשונה של רוני לוי עם 24 משחקים, שיחק בגביע אופ"א בהפסד לוולנסיה, הניף את גביע המדינה עם הפועל ר"ג ועלה ליגה עם מכבי הרצליה, שם גם זכה לענוד את סרט הקפטן כשהניף את גביע הטוטו.
בגיל 27 נפרדו דרכיו מאלה של פורטונה, אלילת המזל. במהלך משחק הכנה נגד הפועל פ"ת, עם קבוצתו החדשה הפועל עכו במהלך מחנה אימונים בקיסריה, הוא קרע באופן מלא את גיד האכילס ועבר ניתוח קשה. חוץ מיעקובו, אף שחקן בישראל עוד לא חזר מפציעה כזו. שנה אחרי אותה פציעה ארורה, אפילו כדורגל בטלוויזיה הוא לא רואה. הקנאה אוכלת אותו. "האנשים והאנרגיה חסרים לי. אני לא יכול לשבת בצד ולראות כדורגל", הוא מודה. "מציק שהם משחקים ואני לא, זה כואב".
אייל לחמן ופרדי דוד, שאימנו אותו, בטוחים כי הכדורגל שלנו פיספס את אחד המגנים הימניים הטובים שגדלו פה. "הוא לא מסוג השחקנים שהולכים לאיבוד ולא מהסוג שנעלם מהנוף", אומר לחמן. "בדרך כלל, שחקנים עם אישיות כמו שלו שורדים, במיוחד בעידן הזה בו מחפשים שחקנים עם אישיות. חבל שהוא נפצע. לי אישית הוא מזכיר מאוד את דני בונדר. הוא שחקן נהדר שמשרה אווירה טובה בחדר ההלבשה". מאמן מכבי פ"ת מסכים: "איתן זה פספוס ענק כי קודם כל הוא בחור יוצא מן הכלל. הוא יכול היה לשחק בשקט עוד כמה שנים בליגת העל. למרות ששיחק כמגן, הוא מתאים לשחק בכמה תפקידים וזה שחקן שמאמנים אוהבים. אין לנו הרבה מגנים במדינת ישראל, וזה חבל".
עזריה ממשיך בטיפולים פיזיותרפיים, אולי יום יבוא ובנס הוא יוכל לחזור לדשא. מדי חודש הוא נבדק אצל המנתח שלו, אך בינתיים אין בשורות טובות. נכון להיום, הוא לא כשיר לשוב לכדורגל. "תודה לאלוהים שנתן לי לזכות בכל התארים האפשריים בארץ. השאיפות שלי היו להגיע לנבחרת הבוגרת, וזה כבר לא יקרה. זה גומר אותי", הוא מתוודה.
ירידה לצורך עליה
ויש גם שחקנים שהחליטו לרדת לליגה נמוכה יותר כדי לעלות חזרה טובים יותר. אחד מהם הוא סולי צמח, שחתם לפני מספר שבועות במכבי קביליו יפו מצמרת ליגה א'. צמח, שגדל במכבי פ"ת עם כוכבים כמו עומר גולן וגל אלברמן, רואה אותם היום משחקים רק בטלוויזיה. "רוני לוי לא רצה אותי בפ"ת. הוא לא אוהב מנהיגים ועשה לי בדיוק מה שהוא עשה ליניב קטן", מסביר צמח, שהיה פקטור רציני בעליה של קרית שמונה לליגת העל.
את העונה הנוכחית הוא החל בעירוני ניר רמה"ש מהליגה הלאומית, עד שהגיע מומי זפרן שלא ממש נתן לו צ'אנס. "היה לי חוסר מזל, בעיקר בגלל פציעות", הוא מספר. "מומי לא נתן לי לשחק ולמרות שהיו"ר לא רצה שאעזוב, רציתי לשחק. היו לי הצעות להישאר בלאומית, אבל לא רציתי לדשדש. רציתי לעשות משהו. אני מאמין בבורא עולם ויודע שזו ירידה לצורך עליה. אל תספידו את סולי צמח כל כך מהר, אני רק בן 29 ויש לי עוד הרבה מה לתת ומה להוכיח".
*
סיפורי הצלחה הם עניין קורץ יותר. הם מרגשים, הם מעניקים השראה, הם נותנים כוח לקורא ולכותב. כשלונות מהדהדים הם בכלל הלחם והחמאה של התקשורת. אבל יש גם מקרים כאלה – של האנשים שחוו את טעם ההצלחה ואיבדו הכל מוקדם מהצפוי. אלה שחלמו וראו את חלומם חומק מבין אצבעותיהם. החמצות של המערכת, אובדן המחויבות, מגבלות של הגוף. הכל פספוסים, ומהתחושה החמוצה הזאת קשה מאוד להשתחרר.