פער קטן, אך נצחון גדול: דאי על המירוץ באנגליה

0.132 שניות, זה מה שהפריד ביני לבין המקום השני כשחצינו את הקו סיום במרוץ הנאסקר באנגליה ביום ראשון שעבר. לעולם לא אשכח את הצרחות באיטלקית של המהנדס שלי בקשר בשניות שחציתי את קו הסיום בעוד שאני המום לחלוטין שהצלחתי להחזיק במשך 30 הקפות את המקום הראשון, חרף הנחיתות המכנית המובהקת של המכונית שלי מהמתחרים האחרים.

אז איך כל זה קרה? נחזור לאחור ליום חמישי של אותו סופ"ש במסלול ברנדס האטץ' באנגליה, מסלול היסטורי מאוד שאירח בעבר גם את מרוצי הפורמולה 1, מסלול מאוד קשה עם שינויי גובה קיצוניים ופניה אחת שנחשבת לאחת המפורסמות בעולם בשל שינוי הגובה והמורכבות הטכנית שלה. זה מסלול שאני מכיר היטב, המסלול שזכיתי בו בפודיום הראשון שלי בנאסקר ב2015, מסלול שאני יודע שאני מהיר בו. הגעתי לשם עם ביטחון שאני יודע שזאת ההזדמנות שלי לסגור את הפער בצמרת טבלת הניקוד לאליפות אירופה.

הגעתי למרוץ הזה במצב רוח קרבי ביותר בידיעה שאני יכול לנצח במרוץ הזה, אבל מהר מאוד אחרי האימונים החופשיים ביום שישי, שסיימתי אותם רק במקום השלישי, הבנתי שזה לא הולך להיות פשוט, שהקבוצות המתחרות הצליחו להשיג יתרון מסויים בסט-אפ (הכיוונים של הרכב עצמו למסלול). אין דבר יותר מתסכל מלעלות למדידת זמנים ביום שבת למקצה הכי חשוב אולי שקובע מאיזו עמדה כל נהג יזנק למרוץ, בידיעה שהמכונית שלך נחותה המתחרים, למרות שאנחנו (הנהג, המהנדסים, המכונאים) עובדים שעות על המכונית בניתוח נתוני מחשב בניסיון למצוא עוד כמה אלפיות. בסיכומו של דבר כל שינוי שעשינו, פשוט לא עבד.

סיימתי את מדידת הזמנים במקום רביעי, הדבר היחיד שבא לך לעשות ברגע שאתה יורד מהרכב בידיעה שאתה לא מזנק מהמקום שתכננת ועבדת בשבילו, זה לערוף למישהו את הראש מרוב עצבים. אבל אין מה לעשות ואין גם מקום להראות רגשות כאלה וצריך להפגין מוראל גבוה ומנהיגות בידיעה שהנהג עומד בראש הפרמידה.

אם הנהג יוצא מהמכונית כשהוא עצבני ומתוסכל זה משפיע לרעה על המורל בקבוצה ועלול לגרום למצב שבו המכונאים יעבדו בשביל להרוויח את יומם  ולא עבור הניצחון. כולם עלולים להסתובב באווירת נכאים וזה יחזור אליי כמו בומרנג. החלטתי להפגין מנהיגות ולטפוח על השכם של המכונאים ולעודד אותם:  "אל תדאגו, במרוץ ניתן בראש!".

אני יודע שיש לי יכולת זינוק טובה ושאני יכול להפעיל כבר בפתיחה לחץ כבד על המקום השלישי ולגרום לו לבצע טעות, וכך היה. פניה ראשונה, אני צמוד אליו כל כך, הנהג מולי עשה טעות ושילם על כך ביוקר. השכר על המהלך הגיע ומהר והנה אני במקום שלישי. המאבק בין שני הנהגים לפני על ההובלה במירוץ גזל מהם זמן יקר והם לא הצליחו לבצע הקפות מהירות וזה השאיר  לי את האופציה לקבוע את ההקפה הכי מהירה במרוץ, שמשמעותה זינוק מהפול פוזישן (העמדה הראשונה בקו הזינוק)  במרוץ השני שיערך למחרת.

הידיעה הזאת שימחה אותי אבל רגע... אני מזנק ראשון בידיעה שאני לא הכי מהיר כי בעצם שני הנהגים שלפני היו עסוקים בקרב וזה מנע מהם להיות מהירים באמת ועם הידיעה הזאת אני צריך ללכת לישון בהמתנה מורטת עצבים בבית המלון  עד למרוץ השני.

קמתי בבוקר יום ראשון ופתחתי את חלון חדרי בבית המלון והבנתי שמה שמצפה לי היום זאת תחרות שחייה יותר מאשר מירוץ מכוניות. מזג האוויר הבריטי עשה את שלו בגדול והשמיים נפתחו עם גשם זלעפות. במחשבה שנייה הבנתי שבאיזשהו מקום דווקא הגשם יכול לשחק לטובתי ולטרוף את כל הקלפים עם דף חדש לכולם. נהיגה בגשם שונה לחלוטין מנהיגה במסלול יבש וזה אומר גם כיוונים שונים למכונית וקווי נהיגה שונים. עניין נוסף שכדאי לכם לדעת הוא שבמכוניות הנסקאר אין חלונות וצריך להתמודד עם העובדה שתוך דקות אני אהיה ספוג מים.

אני מודע ליכולת שלי בנסיעה במסלול רטוב אבל מה עם המתחרים שלי, האם גם הם טובים יותר?  האם תהיה להם מכונית טובה יותר למרוץ, וכיצד הם  יזנקו?  השאלות הללו מנקרות במוחי  ללא הרף בעת הקפת הראווה לעיני הקהל על המסלול ואני מנסה לא לחשוב עליהן ולהתרכז במה שקורה בתוך "המשרד" הצפוף שלי בתוך המכונית.

אני מנזק למרוץ והמטרה הראשונה היא להישאר במקום הראשון אחרי הפניה הראשונה. מטרה ראשונה הושגה בהצלחה, אני ראשון. זה הזמן למטרה השנייה ובה אני צריך להבין מי בדיוק נמצא מאחורי ומהי הסיטואציה שמתפתחת בינו לביני וכל זה צריך לקרות כשאני נוסע במהירות של 230 קמ"ש בגשם זלעפות. המגבים עובדים בשיא המהירות ומאחורי מזדנבות לא פחות מ-27 מכוניות שאורבות לכל טעות שלי ומחכות להזדמנות לתקוף קדימה בלי להשאיר לי סיכויים. עד מהרה הבנתי שהמכונית במקום השני מהירה מאוד והמשמעות היא שאני צריך לנהוג בקווים הגנתיים ולהשתמש באביזר ששום נהג מירוצים לא אוהב להשתמש בו – המראה האחורית.  אסור לבצע שום טעות ולו הקטנה ביותר. הוא צמוד לפגוש האחורי שלי ולא מרפה. למרות שהטמפרטורה בחוץ קרירה למדי (העדכון האחרון דיבר על 6 מעלות בלבד), הרגשתי את הזיעה נוטפת מרוב הלחץ ועוצמת הריכוז.

הדיווח בקשר מעדכן אותי ללא הפסקה על מספר הקפות שנותרו לי עד לסיום ובכל פעם זה נשמע כאילו המספר רק הולך ועולה "אני מת לסיים את זה כבר" חלפה המחשבה בראשי. מעולם לא הייתי כה מרוכז בניסיון להישאר חד ומדויק ולא לבצע שום טעות. הקולות בקשר מדווחים על הקפה אחרונה, סוף סוף.  נותרו עוד 4 פניות וזה נגמר, פניה אחרונה.... המכונית מחליקה קצת מעבר למגבלות, אני לא מאמין שזה קורה לי וזה משאיר הזדמנות ופתח למקום השני לנסות לעקוף וכמו כל נהג תחרותי, הוא מנסה לעשות את זה וכעת אנחנו נוסעים זה במקביל לזה, פשוט מטורף! הצלחתי להחזיק אותו מאחורי במשך 29 הקפות שהן 150 פניות וכעת כשאנחנו בפניה האחרונה אני עלול לאבד את זה. זה יהיה כל כך מביך, תחושה איומה ונוראה משתלטת עלי לרגע ובראש חולפת מחשבה על כל מה שיאמרו לי כשאצא מהמכונית אחרי הסיום. נותרו עוד  150 מטרים לקו הסיום ואנחנו מקבילים זה לזה בידיעה שהראשון מאיתנו שיוצא מהפניה בצורה טובה יותר מבלי להחליק יותר מידי על האספלט הרטוב, הוא זה שיהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר לנצח. עכשיו זה מרוץ ראש בראש עד לקו סיום.

132 אלפיות השנייה הפרידו בינינו. 132 אלפיות הבדל בין המדרגה הגבוהה בפודיום לבין המקום השני. 132 אלפיות יקרות ומתוקות וכולן שלי! מרוצי מכונית הם דבר כל כך דינאמי. ברגע אחד אתה יכול להיות ראשון, ובמצמוץ אחד קטן אתה הופך להיות אחרון. שעות רבות  של עבודה עלולות להזרק לפח ברגע אחד קטן ובגלל טעות קטנטונת. זה יכול לקרות  כי הנהג החליק מעט מעבר למגבלה את המכונית וזה יכול להיות בגלל שאחד המכונאים לא סגר את הבורג כמו שצריך, אבל זה כל היופי בעניין. אין תחושת סיפוק טובה וגדולה יותר מתחושת הניצחון וזה הרבה יותר מתוק כאשר זה קורה כנגד כל הסיכויים. זאת התמצית של כל העניין ובעבור רגעים כאלה אני חי.

אלון