בדיוק לפני שבוע התחילה החוויה הפרטית שלי בריו דה ז'ניירו. אירוע השיא, המשחקים האולימפיים, לשדר את תחרויות ההתעמלות, ואני מוכרח להודות שהמציאות עולה על כל דמיון. אני רגיל לשדר כדורגל כל השנה, אבל דבר לא הכין אותי לכך. בשנה האחרונה נכנסתי לעומק ענף ההתעמלות, למדתי, העמקתי אבל אף פעם לא כמו לפגוש ולהיות בדבר האמיתי. ביום שלישי, סיימתי יחד עם הפרשן האדיר (שעוד אכתוב עליו ספר) אילן גזית, את השידור הרביעי מהריו אולימפיק ארנה בתחושה שבאמת אני מתקשה למצוא לה מילים.
זה לא סוד שאולמות ההתעמלות הם לא המגרש הביתי שלי, אבל מה שעובר עליי מאז שפתחתי את שידור המוקדמות הראשון ביום שישי האחרון רק ממריא כל רגע משיא אחד למשנהו ואני שואל את עצמי, זה אמיתי? איך זה שסימון ביילס וקוהיי אוצ'ימורה מרגשים אותי כמו זלאטן, רונאלדו ומסי? מסתבר שספורטאי על יכולים לעשות לך את זה וממש לא חשוב באיזה ענף מדובר.
חזרה לאולם. בימים כתיקונם נמצא פה הקהל המוטרף של פלמנגו ומפוצץ את היציעים. אבל אם מישהו היה מודד את הדציבלים באולם כאשר פלאביה סראביירה בת ה- 16 ("פלאביניה" בשבילכם) עולה על אחד המכשירים, גם במראקנה היציעים היו רועדים. כן, כך זה בברזיל. ההזדהות של הקהל המקומי עם הגיבורים שלו היא טוטאלית ולא חשוב אם הם לובשים חולצת כדורגל, חליפת ג'ודו, או בגד ים.
כולם מקבלים את אותה אהבה ועידוד חסרי גבולות וזה גם ממש לא משנה עם אותו ספורטאי/ת לא עולים כלל לפודיום. נבחרת הנשים של ברזיל סיימה ביום שלישי במקום השמיני והאחרון בגמר הנשים הקבוצתי, אבל הקהל קם והריע לגיבורות שלו, בדיוק כמו שצריך לקבל ספורטאים ברגעים הפחות מוצלחים שלהם.
התרגיל של אוצ'ימורה >>
המקור (Getty)
היורשות (Getty)
אבל עם כל הכבוד (ויש המון כבוד) לנבחרת הנשים הברזילאית, 14 אלף הצופים שפוקדים מדי יום את אולם ההתעמלות עוד מתאוששים מהתופעה העל טבעית שקוראים לה סימון ביילס. 148 סנטימטרים (נמוכה מעט ממסי) של גאונות מתפרצת מרוכזים בילדה בת 17 שמצליחה להפנט אולם שלם ועוד עשרות מיליונים שצופים בה בהשתאות, בדיוק כמו שהגאון הקטן מארגנטינה עושה כל שבוע.
ועכשיו אפשר לומר בפה מלא ש-24 שנים אחרי שמייקל ג'ורדן, לארי בירד ומג'יק ג'ונסון היפנטו את העולם, באולימפיאדת ברצלונה 1992 והמציאו את מושג "נבחרת החלומות", קמה נבחרת פלא אמריקאית ששווה את צמד המילים "דרים טים", הפעם בכיכובן של ביילס, אלי רייזמן וגבי דגלאס.
הביצועים המושלמים של הבנות האמריקאיות זיכו אותן במדליית זהב אולימפית שניה ברציפות בפער אדיר מהנבחרות האחרות, שגם להן יש מתעמלות שריגשו את הקהל בביצועים עוצרי נשימה על ארבעת המכשירים. רק שלוש מדינות סיימו על הפודיום, אבל הכבוד והאהבה שהקהל נתן לכל 8 הנבחרות הוא מדבק, ומעורר לא מעט מחשבות על תרבות ספורט ואהבה ללא תנאים שכל כך מגיעים לספורטאים הללו.
זה מחזיר אותי ליום הראשון באולם ההתעמלות ולהופעה של אלכס שטילוב. נכון, כולנו התאכזבנו מהתוצאה שלו, אבל לא בטוח שכולם מבינים את גדולתו של הספורטאי הזה. לא חוכמה לקפוץ משמחה על שטילוב רק שהוא חוזר עם מדליות. הוא ראוי לאותו יחס גם אחרי ימים מאכזבים, ומגיע לו כבוד ששמור להכי גדולים. אז כמו שאתם מבינים אירוע רודף אירוע ואני כבר בדרך לעוד יום של התעמלות. אוצ'ימורה הענק היפנט את האולם והפה שוב התקשה להוציא עוד מילים של התפעלות מהענף המדהים הזה. ואני? רק מקווה שכל זה לא ייגמר.
שטילוב. ראוי לאותו יחס גם אחרי ימים מאכזבים (Getty)
ביילס. שלא ייגמר לעולם (Getty)