היכנסו לאזור היורו של אתר ספורט 5
בוריס-דובי פדורוב היה מבוגר מאחותו, גלינה-גליה, בשנה. היא הצטרפה לכיתה שלנו אחרי שהתחלנו את חטיבת הביניים, כשמשפחתה עלתה מוולגוגראד. אף אחד ב-ז' 3 לא התאמץ להיות נחמד מדי, למרות שלא נרשמו התנכלויות מיוחדות, אבל אני בטוח שהשנה הראשונה שלה בארץ הייתה הרבה יותר גרועה אם היא לא הייתה הולכת כל יום לבית הספר וחזרה כשהיא מלווה על ידי. זה לא שהייתי ילד כל כך מלא חמלה; הייתי פשוט ילד של אמא והיא הכריחה אותי. משפחת פדורוב עברה לגור בדירה מספר 17 בבניין שלנו. אנחנו היינו ב-18.
הדלת של משפחת פדורוב הייתה כמעט תמיד פתוחה. אני זוכר שאמא שלי התלוננה פעם על הרעש למרות שחיבבה אותם מאוד, אבל בדיעבד זו הייתה פשוט דלת פתוחה לעולם, למדינת ישראל, לבניין הלא מוכר הזה ברחוב סוקולוב, לקומה 5, אליי. דלת בה עברתי אחרי שבוריס-דובי הדביק אותי ואת אחותו פעם בדרך הביתה. הוא שאל אותה כמה שאלות ברוסית והיא ענתה בעברית, אני עשיתי עצמי מתעלם. לפתע הוא פנה אליי ואמר לי בעברית הכי צחה ששמעתי אי פעם: "תהיה מעוניין לבוא אלינו הערב?".
יש לי הרבה זיכרונות מהשנתיים בהן גרנו דלת ליד משפחת פדורוב. שהיתי אצל בוריס וגלינה כמעט כל ערב. אבא שלהם איבן היה האדם החייכן ביותר שראיתי. הוא לימד אותי לשחק שחמט ושכנע את אבא שלי לתת לי לטעום קצה של מקטרת מעשנת. בוריס השאיל לי את 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב. עד היום אני לא מבין איך הוא הצליח לאהוב אותו בגיל 14, ותמיד תהיתי איך היה אפשר לאהוב ספרות יפה ועדיין להיות הנער הכי מקובל בשכבה, זה שכולם רוצים להיות בחברתו. האמא מריה ניסתה לחייך כל פעם שביקשתי ממנה לנגן על הפסנתר שלה, ואני זוכר שאחרי ששמעתי אותה מנגנת פעם רציתי גם להיות יום אחד טוב כל כך במשהו. גלינה צחקה בפעם הראשונה שנישקתי אותה, ושנינו דמענו, אבל קצת, בפעם האחרונה שזה קרה, לא כל כך כי הייתה שם אהבה אלא כי היא באמת הייתה חברה טובה.
אבל מה שאני זוכר יותר מכל ממשפחת פדורוב, זה שבכל ערב בשמונה הם היו מתיישבים סביב השולחן הערוך, ומתווכחים. בקולי קולות אבל תמיד ברוח טובה ותמיד בעברית. על פוליטיקה, העלייה, חברים מרוסיה שלא מוצאים את עצמם, הבעיות בישראל. ובכל ערב אחד אחר מהם היה בעמדת מיעוט ("לא טוב לי בארץ") ושלושת האחרים היו מראים לו למה הוא טועה. ואז, בדיוק באותה מידה של חשיבות, גם על ספורט.
אהבתי ספורט עוד לפני זה, היום אני חושב שהפדורובים נתנו לי את הכלים להתייחס לדברים החשובים בו: לכבוד, לחשיבות, לעוצמה, ליופי, לצחוק ולבידור. ליכולת שלו לרגש, ליכולת שלו לספר סיפור. ולחיבור הכי טבעי של אדם לעצמו, מה שהתברר לי עוד אז, כשבוריס לקח אותי לרוץ איתו בפעם הראשונה, יומיים לפני שעברנו דירה. רצנו שעה, והמשפט שהוא אמר לי לפני שהתחלנו היה המשפט האחרון שאמר לי: "תקשיב לנשימות שלך, ולצעדים, ולאוויר. זה אפילו יותר יפה מאיך שאמא שלי מנגנת". הוא לא ברח לי, והגענו יחד מתנשפים ללובי של הבניין. הוא עשה לי סימן כזה "בוא", עם היד, ועלינו גם את כל המדרגות לקומה החמישית בריצה סוערת. הוא עשה לי עוד סימן ליד הדלתות הסמוכות, פתח מהר את הדלת שלו ונכנס. אחרי דקה יצא עם חולצה מקופלת. הוא דחף לי אותה ליד, חייך ונכנס שוב. לא ראיתי אף אחד מבני משפחת פדורוב יותר.
עברו כמעט שני עשורים מאז. אבי פגש את מריה לפני חמש שנים והיא עדכנה שדובי מצליח במשהו במחשבים, וגליה לומדת אמנות באיטליה. אני מהרהר בדובי ובגליה בכל פעם שאני מנסה שוב לקרוא את האמן ומרגריטה, בכל פעם שאני רואה משחק של נבחרת רוסיה, ובכל פעם שאני עושה סדר בארון הבגדים ומוצא את החולצה המקופלת, CCCP לבנה עם המס' 7 של אלייניקוב, אולי מהגמר ההוא ב-88', עם ההקדשה ברוסית: "לבוריס".