ההחלטה של אייל ברקוביץ' לוותר על אימון נבחרת הנערים לטובת הקמת מועדון כדורגל בנשר הוציאה את הערמונים מן האש עבור אבי לוזון. אם ברקוביץ' היה מחליט לוותר על נשר לטובת הנבחרת הלאומית – כי הוא פטריוט, ציוני, "נרגש ללבוש את הטרנינג של נבחרת ישראל", "רוצה להעביר מהידע שלי לילדים שמעריצים אותי" וכל זה – לוזון היה ניצב בפני בעיה גדולה בהרבה מאשר מציאת מאמן אחר לנבחרת הנערים. הוא היה ניצב בפני בעיה שהיא אייל ברקוביץ'.

הסטיגמה על ברקוביץ' היא אחת המוצקות בכדורגל הישראלי. רגליים מאלוהים, פה מהשטן. בתור אדם צעיר וכדורגלן פעיל הצד הדומיננטי בקריירה של ברקוביץ' היו הרגליים. כל עוד הן אלו שהובילו את הדרך שלו היא הייתה מוצלחת. במכבי חיפה, בסאותהמפטון, בווסטהאם, בנבחרת ישראל. מרגע שהרגליים החלו להתעייף, להיפצע, להישחק, והפה תפס נפח יותר ויותר מרכזי, הקריירה של ברקוביץ' הלכה בדרך שלמרות הקרדיט האדיר שהעניקו לו רגליו אין מילה אחרת לתאר אותה כי אם: מכוערת. גם בתקופה האחרונה בבריטניה, וכמובן במכבי תל אביב, מכבי נתניה, בקשר עם מכבי חיפה ובנוכחות בתקשורת הישראלית.
 
ברקוביץ' לא קלט, ולפני התבטאויותיו עדיין לא קולט, את הפער העצום בין רגליו לפיו. הדוגמא המובהקת הייתה בכמעט כפייה על מכבי חיפה לקחת אותו כאשר חזר לישראל מבריטניה. ברקוביץ' הפעיל את הקהל, את התקשורת, את בלוטות הרגש כאשר הסביר כי מכבי חיפה פשוט חייבת להעניק לו עונת פרידה מפוארת. מכבי חיפה התלבטה. היא זכרה את רגליו כאשר היה כדורגלן צעיר ומעולה שהוביל אותה להישגים. הקהל לחץ. התקשורת לחצה. ברקוביץ' לחץ. אבל אדם בכיר בחיפה אמר לי אז: "תגיד, השתגענו? בגלל שאייל רוצה נפרק את הקבוצה?".

שזה בעצם מה שקרה בכל אחת מהתחנות שלו מאז שפיו התעלה על רגליו. בגלל שאייל רצה לשחק במועדון גדול מכבי תל אביב הייתה מוכנה לפרק את הקבוצה. בגלל שאייל רצה לנסוע לחמת גדר ניר קלינגר איבד את מסגרת המשמעת במועדון. אייל רצה שכל הכדורים יגיעו אליו ושהוא יקבל תפקיד מרכזי למרות שהוא אינו מסוגל, אינו רוצה, ואינו יודע לעשות הגנה – מצרך נדרש כיום גם משחקן בתפקיד שלו. אייל רצה שיתנו לו כבוד, גם השופט מאיר לוי, למרות שלא ידע ולא יודע לתת כבוד. אייל רצה שיתנו לו כבוד בנבחרת ישראל למרות שלא ידע לתת כבוד לאברם גרנט ויותר מכך לחבריו עד לא מזמן בנבחרת כאשר קיווה להפסד שלהם מול שוויץ, כפי שנראה נהדר בסרט של דני ענבר "פליימייקר".

הקריירה של ברקוביץ' שינתה כיוון: מ"אייל עשה" ל"אייל רצה". ועכשיו אייל רצה לאמן את נבחרת ישראל, ואם עדיין לא, אז את נבחרת הנערים. העילה לרצון: רגליו. הוא היה שחקן מעולה וכעת יעניק מניסיונו לנערים. אלא שאת המעבר בין שחקן למאמן, בין רגליים לפה, ברקוביץ' לא מסוגל לעשות. מרגע שהחלק הדומיננטי אצלו הוא הפה הקרדיט שלו מסתיים.

ההתאחדות וברקוביץ' עצמו הצדיקו את המינוי בכך שבכל העולם שחקני עבר גדולים מתמנים למאמני נבחרות. קלינסמן, ואן באסטן, ביליץ'. אולם האנשים האלו עשו מעבר מרשים מרגליים לפה. זה נקרא התבגרות. ברקוביץ' לא עשה את המעבר הזה כי הוא פשוט לא התבגר. שזה בסדר, שיהיה בריא, שימשיך להיות ילד מגודל שמדבר בכנות ובמקביל פוגע באנשים פחות חזקים ומוכשרים ממנו. זו דרכו, ויש לדרך הזו חן לא מבוטל אם רצונו להיות מנחה תכנית רדיו.