בניגוד לבייסבול שקבע מדיניות של הפרדה בין הליגות המקצועניות לליגות "הכושים" עד 1947, ובניגוד לכדורסל המקצועני שכבר מראשית דרכו בשנות הארבעים שילב שחורים, בפוטבול הרשו שיתוף של שחורים, בגמגום, בקיפוח כלכלי, וכמובן תוך טיפוח הגישה שלעמדות המפתח הם לא מתאימים. הואיל ולתפקידים מסוימים בנוסף ליכולות פיזיות יוצאות מן הכלל צריך גם, ואולי בעיקר, שכל, זה לא מתאים לשחורים, כי, כך לפחות הדעה המאוד רווחת באמריקה (עד היום במחוזות מסוימים) למרות שלשחורים יש, אולי, יכולות אתלטיות טובות, יכולת שכלית – זה לא התחום שלהם.

• פרק א' בפרוייקט: ג'קי רובינסון
• פרק ב' בפרוייקרט: ווילמה רודולף
• פרק ג' בפרוייקט: ארתור אש וטייגר וודס

באקלים העוין הזה, השחורים המעטים (13 בלבד בין השנים 1920-1933!) שכן שיחקו ב-NFL שהוקם ב-1922, או בליגות המקצועניות שקדמו לו מאז העשור האחרון של המאה ה-19, היו צריכים לעבוד מאוד קשה בשביל כל דקת משחק, כל יארד על הקרקע או באוויר, כל טיפת כבוד בחדר ההלבשה, על הספסל, על המגרש, וכמובן מחוצה לו. שניים מפורצי הדרך שמן הראוי שנזכיר: הראנינג בק האגדי, והשחור הראשון שזכה לחוזה מקצועני (ביחד עם רוברט מארשל), פריץ פולארד שהוביל את אקרון פרוס לאליפות ב-1921, ושנה אחר כך היה המאמן השחור הראשון בליגה. יעברו עוד 67 שנה עד אשר ארט שול יזכה לכבוד דומה על הקווים של לוס אנג'לס ריידרס.

השני הוא פול רובסון, הטייט-אנד של אקרון בשנת האליפות, שאם לא היה בוחר בקריירה שהפכה אותו לאחד מגדולי זמרי הבאס במאה העשרים, בנוסף להיותו קומוניסט פעיל, שחקן תיאטרון וקולנוע, לוחם זכויות אדם, ואחד האישים המרכזיים בתנועת שחרור השחורים, היה מציב, ללא שום ספק קריירת פוטבול (או כדורסל, בייסבול, אתלטיקה, בכולם הוא היה מהטובים במכללות בארה"ב) מפוארת. ב-1934 גם המצב המביך הזה בא אל קיצו, הרבה "בזכות" ג'ורג' פרסטון מרשל, הבעלים של וושינגטון רדסקינס (לשעבר בוסטון ברייבס) שסירב להחתים שחורים בקבוצתו, ושכנע את שאר המועדונים ללכת בדרכו הגזענית. אף שחור לא הוחתם בליגה עד אחרי מלחמת העולם השנייה. פרסטון, למרבה הבושה, זכה להיבחר להיכל התהילה של הפוטבול.

את השינוי השני, הגדול, הביא ג'ים בראון. כשהוא הוחתם כהאף-בק ב-1957 על ידי קליבלנד בראונס, כבר היו כמה שחורים בכל קבוצה. הם כמובן קיבלו שכר נמוך בהרבה, ועדיין, כפי שציין מאמנה הגדול של גרין ביי, וינס לומברדי, "תקעו אותם בעמדות של מהירות וכוח, ולא באלו של ניהול וחשיבה". הקריירה של בראון היתה קצרה. מבחירה. כמו כל דבר בחייו. קצרה אך מעוררת השתאות. הוא נבחר בכל אחת מתשע שנותיו בליגה לפרו-בול (האולסטאר של הפוטבול), זכה שלוש פעמים בתואר ה-MVP, וכמובן נבחר לסגל המאה. כשפרש החזיק בשיא הראשינג (ריצה עם כדור) לעונה ולקריירה – שיא שנשבר רק ב-1984; הוא היה הראשון שהשיג 100 טאצ'דאונס בקריירה בריצה, הישג שנקבע כשעונה שיחקו רק 12, ואח"כ 14 משחקים (כיום משחקים 16). הוא עשה זאת ב-93 משחקים (יותר מטאצ'דאון למשחק!) שיא שנשבר רק לפני שלוש עונות. מעבר לכך, הוא עשה זאת בסגנון ובעוצמה שלא נודעו: אתם רוצים כוח ומהירות? קבלו את השילוב האולטימטיבי. בראון לא היה רץ לעבר הקווים, אלא חותר למגע, ובגלל ממדי גופו, הגמישות, הזריזות והנחישות שלו קבע ממוצעי קידום-כדור (אולי הפרמטר הכי חשוב בפוטבול) מדהימים של למעלה מ-5  יארד לפעולה! לרוע מזלו היה סביבו אוסף שחקנים די בינוני מה שאפשר ליריבות לשלוח לעברו עוד ועוד שחקני הגנה עד שהופל, ומה שגרם שקליבלנד לא תגיע רחוק.

1

בראון שכמו פול רובסון וספורטאים שחורים (ולא רק שחורים) אחרים היה מצוין ביותר מענף אחד (בראון שהיה אול-אמריקן במכללות בלאקרוס, משחק מובהק של לבנים, נבחר להיכל התהילה גם במקצוע זה. חוץ מזה הוא היה קלעי מצטיין בכדורסל, ואצן מעולה) – החליט ב-1964 לגוון, ופצח גם בקריירת משחק. שיהיה מה לעשות בפגרה הארוכה. שנה אחר כך, אחרי שרץ לשלושה טאצ'דאונס במשחק הפרו-בול וזכה בפעם השלישית בתואר ה-MVP של משחק הראווה הזה, החליט שגם הקיץ יצא לככב, הפעם בסרט הפעולה "12 הנועזים". כאשר מנג'ר קליבלנד, ארט מודל, דרש שיחזור למחנה האימונים בזמן, בראון הדהים את עולם הספורט, והודיע על פרישה, אולי הפרישה הכי-טרם-זמנה בתולדות הספורט. הוא היה רק בן 29, בשיא כושרו, נקי מפציעות, בדרך לקבוע עוד ועוד שיאים. אבל לבראון, שענה במכתב למודל שעכשיו עליו "לדאוג בדרכים אחרות, לא בעזרת פוטבול, לעצמו, למשפחתו, ואם יורשה לי, גם לבני הגזע שלי", היו תוכניות אחרות. "פרשתי", סיפר בראיון לספורט אילוסטרייטד, "עם חרטה בלב, אך לא בצער. התאפשר לי לעשות את הדברים שרציתי לעשות, ועכשיו אני רוצה לעשות דברים אחרים. רציתי יותר אתגרים שכליים ממה שאפשר לי הפוטבול".

בראון לא היה מגדולי שחקני הקולנוע. אבל גם כאן הוא קבע היסטוריה, כשבמערבון "100 רובים" (1969) הוא הופיע בסצנת סקס בין-גזעית, מהראשונות בתולדות הקולנוע, ועוד עם אחת מהנשים הנחשקות ביותר של התקופה, ראקל וולש. זה כבר באמת יותר מדי, ורשתות קולנועים רבות סירבו להקרין את הסרט. זה לא עצר את בראון, שהמשיך לעשות את מה שהוא רוצה, לשחק בעשרות סרטים ואפיזודות טלוויזיוניות, ואף להפיק מספר סרטים. אף אחד מהם לא מופתי כמו התנועה שלו על המגרש, אבל היי, מישהו מתנדב להגיד לג'ים בראון מה לעשות?

1

עד כאן יש לנו עניין עם ספורטאי ענק, איש בידור בינוני אם כי פורץ דרך, אדם דעתן ועצמאי. אלא שגם ההספק הזה היה קטן על בראון. ב-1988 הוא הקים את ארגון amer-i-can  (אמריקה, אני יכול), שעובד עם נוער כנופיות, ועם עבריינים בבתי סוהר, במטרה להקנות להם יכולות תפקוד נורמליות, ולהחזיר אותם לחיים פרודוקטיביים בקהילה. בשני העשורים שהארגון פועל בקליפורניה ובקליבלנד, שם הוא מתפקד כיועץ מיוחד לבראונס, המועדון בו עשה את הקריירה המפוארת שלו, הוא רשם לצד מקרים של תסכול, אכזבה וכשלון, אלפי הצלחות – צעירים שחזרו לתפקד באופן נורמטיבי בחברה, מצאו, הרבה בעזרת בראון וארגונו, השכלה, פרנסה, משפחה ועתיד. הקרדיט של בראון כל כך גדול, שהוא נחשב לאחד היחידים שמסוגל לפשר סכסוכים בין הכנופיות, לבנות מוסדות (בתי חינוך, מגרשי ספורט, מרכזי גמילה, מרכזים קהילתיים) בלב אזורים מוכים, מבלי שיינזקו. בראון מדגיש שהתוכנית פונה לכל אדם, ללא הבדל דת, גזע, מין או אפילו מעמד כלכלי, במטרה לאפשר לכל אחד ואחת לגלות ולמצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בוה, אך הוא גם מסביר שעיקר תשומת הלב שלו ושל ארגונו מופנית כלפי אלו שהחברה זנחה או מתעלמת מהם ומצורכיהם.

בראון מכיר את שני הקצוות: כילד הוא גדל באי קטן, סמוך לחוף של ג'ורג'יה, שלא סבלה מעודף סובלנות גזעית, ובתקופה שאמריקה העדיפה להתעלם ולהזניח את השחורים. בעזרת משפחה תומכת, מבנה גוף נדיר, ומאגר כישורים ייחודי הוא ידע למצות את הפוטנציאל שלו. מאז פרישתו כשחקן מפוטבול, הוא משקיע את מירב זמנו ומשאביו (לא צריך לדאוג לו כלכלית) בלאפשר לאחרים ללכת בדרכו. סביר שרובם המכריע של הצעירים שהוא עוזר להם לא יקבע שיאים בשום מקצוע, ובוודאי לא יזכה לרגע של חסד עם אנג'לינה ג'ולי. אבל בראון שהראה יותר מפעם אחת שגם אם חמישה ענקים מנסים לעצור אותך תמיד אפשר להתקדם עוד כמה אינצ'ים, מכיר כנראה את הציווי הגדול, "כל המציל נפש אחת..."

ולא, לא צריך שהוא, המציל או המוצל, יהיה  מישראל (זה הצד השוביניסטי בכל דת). צריך – חובה – לראות את האחר כבנאדם, ולהיות בנאדם.