אתחיל מהסוף: גם בבוקר ההיסטורי הזה, במונחים ספורטיביים, שבו אנו נמצאים — 59 מאחינו ואחיותינו עדיין מוחזקים בשבי חמאס זה 576 ימים. כל דבר אחר מתגמד לנוכח העובדה הנוראית הזו. אסור להשאיר אותם מאחור. חייבים להחזיר את כולם הביתה. עכשיו!
ולאירועי אמש בסמי עופר. במשך שנים חווינו מציאות מתסכלת בדרבי של חיפה. מאמנים ושחקנים באדום היו עולים לדשא ונזקקים לפחות ל-20 דקות של התאפסות ועוד 25 דקות של התרגלות למעמד. לפעמים זה כבר היה מאוחר מדי כדי להינצל מהפסד, לעיתים זה הספיק לתיקו ובימים טובים גם לניצחונות.
אבל הפועל חיפה של רוני לוי כבר מזמן הוכיחה שהיא הרבה יותר מכך. כפפה ליד, סיר למכסה, שלם הגדול מסך חלקיו – וכל קלישאה מוכרת אחרת. אתמול הוכיחה הפועל חיפה של 2024/25 שהיא הגיעה לשיאה, שמותר גם לעלות לדרבי בשביל להביס. גם כדורגל שמרני ומצוין של רוני לוי, גם משחק מדויק על החולשות של היריבה וגם חגיגת שערים. בינגו.
הפשטות והיעילות שרוני לוי הצליח להביא להפועל חיפה בשנתיים וחצי האחרונות הורגשו לאורך דקות רבות העונה העונה – ואתמול באו על שכרן. ההתעקשות להניע את הכדור מאחור גם תחת לחץ, היציאה החכמה ממנו, השימוש האידיאלי בשחקני הקו, והריכוז בחלק הקדמי – כל אלו התחברו לקונצרט בלתי נשכח על חשבון היריבה העירונית, שפרט לשער המצמק והאירוני של גיא מלמד, נראתה בכל שנייה בדרבי כמו יציעיה בדקה ה-52: ריקים.
הראיון של רוני לוי אחרי המשחק נותן מעט מקום לתקווה ואופטימיות, כי שפת הגוף משדרת רצון להמשיך, אך בין אם יישאר ובין אם יעזוב – להפועל חיפה של ימינו כמעט ואין קלפי מיקוח מול המועדונים הגדולים. תקרת הזכוכית הזאת, לפחות בעידן הנוכחי של הפועל חיפה, עודנה שם, רחוקה מלהישבר. פערי התקציבים, השאיפות המוגבלות לפלייאוף עליון או למפעל הגביע, וכמויות הקהל שדועכות משנה לשנה – כולם יקשו מאוד להשאיר שחקני מפתח, במיוחד את הצעירים שבהם.
לצד החגיגות, תקרת הזכוכית עדיין שם (מאור אלקסלסי)
קיבלנו אתמול כנראה גם מספר מתנות פרידה. בהפועל חיפה יש כיום לפחות ארבעה שחקנים שראויים לחולצת הרכב בקבוצת צמרת עם שאיפות לאליפות, ועוד שורה ארוכה של שחקני פלייאוף עליון, שכנראה ינדדו להפועל תל אביב. זו הייתה מתנת פרידה קסומה מהפועל חיפה – שלא הייתה רחוקה מהשתתפות באירופה (ותיאורטית זה עוד אפשרי) ועם עוד קצת (טוב, אולי הרבה) תקציב – אולי הייתה רצה אפילו גבוה יותר יותר.
שחקנים הולכים, אוהדים נשארים. ואם יואב כץ ישכיל להשאיר גם את רוני לוי – אולי, רק אולי, יש מקום לאופטימיות. כי זה מרגיש שהעזיבה ההמונית וההתרסקות הגדולה ממתינה לנו מעבר לפינה. כאלה אנחנו, פסימיים. חלקנו עדיין חוששים שייגמר 6:5.
בינתיים, אפשר וצריך להודות לכל מי שלקח אתמול חלק בערב שנכנס עמוק לספרי ההיסטוריה של הפועל חיפה, ממש יחד עם ה-1:7 של 1952 שנותר הניצחון הגבוה ביותר בדרבי ליגה בחיפה. לא אפרט את שמותיהם של כולם, אבל לאחד פשוט מגיע - לתופעה הבלתי מוסברת הזאת שנקראת דור מלול. גם בגיל 36, גם אחרי שחלקנו (גם אני ביניהם, מודה) הרגשנו שזה כבר לא מתאים, הוא הוכיח העונה עד כמה הוא חשוב להפועל חיפה והניצחון הזה מגיע לו.
חלק משחקנינו הצליחו להסיר מעט את הכתמים שצברו בדרבים של תחילת 2023 וכמובן שכולם, ללא יוצא מן הכלל, נכנסו אתמול לספרי ההיסטוריה של הפועל חיפה בערב שכנראה לא נשכח לעולם.
תודה לך הפועל. להתראות לך מכבי.
ניפגש בעונה הבאה.