ערב גשום, או בכלל ערב חם ולח, משחק נגד רעננה, או אולי נגד נס ציונה. תור ארוך שמשתרך בכניסה ליציע. דוחק, צפיפות, מישהו שצועק "הלו יש פה ילדים". יום למחרת נגלה, באיזו כותרת שולית באחד מאתרי הספורט, שהקבוצה המארחת חסכה כמה אלפי שקלים על עוד כמה מאבטחים, ולא פתחה יציע נוסף.
נתעצבן, נצייץ ציוצים זועמים, נגיב למנהלת בפייסבוק, ונשבע שלא נלך שוב לדבר הזה. אתם יודעים מה, אני בטוח שיש גם כאלה שיממשו את האיום. בין אם אתם אוהדים שמגיעים לכל משחק חוץ, או כאלה שבאים רק למשחקים במושבה, אם אתם אוהדי מכבי או חיפה, או אם זה קרה נגד פתח תקווה, או בקרית שמונה – מתישהו, איפשהו, חוויתם חוויה מחורבנת כאוהדי כדורגל ישראלי.
הקלישאה אומרת שאין תפקיד כפוי טובה כמו מאמן כדורגל. הרשו לי להפריך את הקלישאה הזו, ולומר שאין תפקיד כפוי טובה כמו להיות אוהד כדורגל, לפחות בישראל. התרחיש הסמי-דמיוני לעיל הוא נחלתו של כל אוהד כדורגל ישראלי. מצפון ועד דרום. מחרך הכרטיסים בקרית שמונה, דרך הרכבת שלא פועלת אחרי משחקים במושבה, ועד לשביל האפר המוביל לחניית האורחים בטרנר.
כשנתבקשתי לכתוב טור על החוויה שלי כאוהד בכדורגל הישראלי, התלבטתי איך לא להתפזר. הרי יש כל כך הרבה נושאים לכתוב עליהם, עלות הכרטיסים, העונשים של בתי הדין, שעות המשחקים ועוד. אבל יש דבר אחד, גורם המקשר בעיניי בין כל תחלואות הכדורגל, והוא הזלזול באוהדים. בעבור קברניטי הענף, כדורגל לא משוחק בשביל האוהדים. אגדיל ואומר שאנחנו רק מפריעים "למהמרי הווינר".
להיות אוהד כדורגל בישראל זה להילקח כמובן מאליו, הרי אנחנו קהל שבוי. אז נצא מוקדם ביום עבודה, ונחזור כשהילדים כבר ישנים. נשלם מחיר גבוה אם אנחנו אוהדים קבוצה גדולה, כי קבוצת עירייה רוצה לעשות קופה. נשלם "עמלת אינטרנט" שערורייתית בשביל לקבל כרטיס במייל אותו נדפיס בעצמנו.
ובהתאם לחידוש האחרון מבית היוצר של הכדורגל הישראלי – נרכוש כרטיס למשחק ששילמנו עליו במסגרת המנוי, או כרטיס משולב למשחק שהקבוצה שלנו לא משחקת בו.
כולם סובלים מהיחס (דני מרון)
אנחנו פה בגלל תחושת השייכות (אלן שיבר)
אוהדי הכדורגל רק רוצים שישימו לב אליהם (Getty)
אמנם רמת המשחק לא צפויה להשתפר דרמטית בקרוב, אך לכדורגל שלנו יש יתרונות אחרים, ובראשם תחושת השייכות, בזכותה אנחנו מצליחים להתעלם מהקשיים, הזלזול והסטיגמות. כי להיות אוהד כדורגל זה גם אוסף חוויות שניקח איתנו לכל החיים, אלו רגעי שמחה שלא דומים לשום הרגשה אחרת, זו אחווה עם אלפי אנשים שאתה לא מכיר, והסיבה שאתה מסתובב צרוד ימים אחרי משחק גם בגיל 30. ויש שוק למוצר הזה.
רואים את זה בטיולי בר המצווה המפורסמים לברצלונה (ז"ל), כשדגל ישראל מבצבץ בכל משחק גדול בליגת האלופות, ובטורנירים הבין-לאומיים הגדולים. אוהדי הכדורגל בישראל רק רוצים שיתייחסו אליהם, שיכירו בתרומתם לענף, ובעיקר יבינו איך הוא נראה בלעדינו. ולא צריך ללכת כל כך רחוק כדי להיזכר – לפני שנה שוחקו פה משחקים ללא קהל. קיבלנו מוצר אפור, עייף, וכזה שמבליט את החסרון הבולט של הכדורגל שלנו – רמת המשחק.
ראשי הכדורגל צריכים לשים את האוהדים במרכז, לספק לנו חווית צפייה בשעות נוחות, בימי חופש, במחירים נוחים. לשנות את התקנון ככה שלא יוכלו עוד להתעמר בנו עם עונשי רדיוס וסגירת יציעים, לחדול מהעונשים הקולקטיביים, ובעיקר לזכור שאוהדי כדורגל הם לא חבורת משוגעים לדבר.
אוהדי כדורגל הם גברים ונשים, החברה שיושבת במשרד ליד, או עו"ד שחנוט בחולצה מכופתרת בבית המשפט, ואם ימשיכו לזלזל בנו ולקחת אותנו כמובן מאליו, לא ישאר אף אחד.