ההתאבדות של סקולארי: לוחמי ברזיל נראו כמו חבורת בלרינות

שיקום מי שלא תפס את הראש במהלך המחצית הראשונה של המשחק בין ברזיל וגרמניה, ושאל את עצמו "מה זה?!" כשגרמניה הבקיעה, כמעט בלי להתאמץ, שלושה שערים בתוך 179 שניות וארבעה שערים בתוך 6 דקות, התחושה בקרב כל מי שצפה במתרחש הייתה שזה לא אמיתי, שזה לא באמת קורה. זה נראה כמו סרט בדיוני, או משחק פלייסטיישן, ולא כמו חצי גמר מונדיאל.

באותן דקות הזויות, קרו על הדשא באצטדיון "מינייראו" כמה דברים שפשוט לא קורים במשחקי כדורגל מקצוענים. השחקנים הברזילאים נראו כאילו הם שתויים, או שהראש שלהם במקום אחר. זה לא היה רק חוסר התיאום בין שחקני ההגנה, זה היה בלבול מוחלט של אנשים שלא מצליחים לתפקד. אלו היו דקות של כאוס מוחלט, וגרמניה טיילה ברחבה הברזילאית וכבשה פעם אחר פעם. בלי להתאמץ.

מה שהיה מוזר עוד יותר הייתה התחושה ששחקני ברזיל הפסיקו להילחם, כאילו הרימו ידיים ושכחו שמדובר בחצי גמר גביע העולם, המשחק הכי חשוב בקריירה של כל אחד מהם. אין לי ספק שהקריסה של ברזיל היתה בעיקר מנטאלית. מה בדיוק קרה בשלושת הימים האחרונים, בהכנות של ברזיל למשחק, אנחנו עדיין לא יודעים. מה בדיוק אמרה הפסיכולוגית רג'ינה ברנדאו לשחקנים, אולי נדע בימים הקרובים, כשיתחילו לצאת הסיפורים.

מה שמוזר זה שאותה נבחרת ברזילאית בינונית, שהגיעה עד חצי הגמר בעיקר בשל לחימה הירואית, ולפעמים גם מוגזמת בקשיחותה, מול צ'ילה וקולומביה, נראתה כמו חבורה של בלרינות ענוגות מול גרמניה.

למשחק מול קולומביה עלתה ברזיל עם תכנית ברורה: בואו נכסח את חאמס רודריגס וחואן קוואדרדו, נעצור את שטף המשחק שלהם, נתסכל אותם, נילחם כמו שאנחנו יודעים, ואולי ננצח. זה עבד, גם בגלל השופט הספרדי ולאסקו קרבאיו, שלא שלף צהובים ואיפשר לפרננדיניו ולפאוליניו "לפרק" חופשי מבלי להיענש על כך.

לתומי חשבתי שסקולארי ינקוט באותה גישה גם מול גרמניה. כולם ידעו שגרמניה איכותית יותר מברזיל, בטח בלי ניימאר הפצוע והקפטן טיאגו סילבה, והדרך היחידה לנסות ולעצור אותה הייתה צריכה להיות בדומה לאסטרטגיה שננקטה מול קולומביה, והצליחה. רק שזה ממש לא קרה.

סקולארי קרא ושמע את הביקורות על הדרך הצינית בה נקט מול קולומביה, ואולי לקח ללב את זה שפרשנים אמרו כי הוא "בוגד באתוס של הכדורגל הברזילאי. אני לא בעד כדורגל אלים, ולא אהבתי את הדרך בה ברזיל שיחקה מול קולומביה – נבחרת מוכשרת ממנה - אבל גם אם אני מנסה להיכנס לראש של סקולארי, קשה לי להבין איך דווקא הוא החליט להיות "יפה נפש" דווקא בחצי הגמר ודווקא מול גרמניה! זו הייתה התאבדות.

הפער בין גרמניה לברזיל הוא כמובן לא שישה שערים. הוא אפילו לא שלושה. ביום רגיל גרמניה מנצחת 0:2 או 1:3. אבל יש ימים כאלו בכדורגל שבהם קורים דברים לא הגיוניים, שלא באמת משקפים את המציאות. יחד עם זאת – משחקים כאלו יוצרים מציאות. והתוצאה ההיסטורית, שאי אפשר לברוח ממנה, תשלח את הכדורגל הברזילאי לעשיית חשבון נפש.

בברזיל התענגו לפני שנה על ה-0:3 על אלופת העולם ספרד בגמר הקונפדרציות. ובאמת היה שם משהו מרענן ומסעיר. אבל סקולארי שכח שזה "רק" גביע הקונפדרציות. הוא לקח למונדיאל בדיוק את אותו הסגל, למרות שחלק מהשחקנים ירדו מאוד ברמתם במהלך השנה שעברה. הוא נשאר עקשן כפרד, לא זימן שחקנים מצטיינים כמו מירנדה ופליפה לואיס מאתלטיקו מדריד, וויתר על כאלו שיכלו לעזור לו, כמו קאקה ודייגו קוסטה.

סקולארי הגיע למונדיאל כווינר, כמי שזכה בגביע העולם ב-2002. אבל הוא מסיים אותו כלוזר ענקי, כמי שחתום על ההפסד המביש ביותר של נבחרת ברזיל בכל הזמנים. ואת הכתם הזה הוא והשחקנים שהיו על המגרש בבלו הוריזונטה, יסחבו כל ימי חייהם.