1. מכבי פ"ת. המילה "קונספציה" הפכה קצת טעונה בשנתיים האחרונות, אבל גם אם נשים אותה בצד לרגע - למכבי פתח תקווה, כמועדון, יש קונספט ברור בשנים האחרונות. קונספט שקיים גם בעולם, ונקרא "קבוצת פיתוח". המודל של המועדון עובד על שחקנים שגדלים במחלקות הנוער, עושים עונה טובה או שתיים בבוגרים (לפעמים קצת יותר), נמכרים למרבה במחיר (בדרך כלל מחוץ לישראל), ממלאים את הקופה ואת המצברים לקראת היצירה מחדש של ה"סולומון" הבא.
יש למודל הזה יתרונות ברורים - הוא מעלה את קרנה של מכבי פ"ת, הוא מתגמל אותה כלכלית (בחמש השנים האחרונות, לפי "טרנספרמרקט", היא הרוויחה יותר מ-10 מיליון יורו רק ישירות ממכירת שחקנים; סכום ששווה לכמעט 43 מיליון שקלים), והוא מאפשר לה למשוך יותר שחקנים למחלקת הנוער - בגלל השמות הטובים שיצאו ממנה. אבל יש למודל הזה גם מחיר - שאותו ראינו אתמול בערב בגרין.
כי העובדה שמכבי פ"ת מגדלת את השחקנים שלה ומוכרת אותם, מייצרת באופן טבעי חוסר יציבות. כל כמה שנים, הסגל שלה מאבד את השחקנים הכי טובים שלו - ומחכה שיבוא הבא בתור, אחרי הסולומונים והעבדות של העולם. ולא תמיד יש כאלה. וכך מגיעים למצב שבו מכבי פ"ת יורדת בפעם השלישית בשש השנים האחרונות (2019, 2022 ואתמול). כמו קבוצת נוער שתלויה בשנתון - אם היא פוגעת בשחקנים הצעירים שלה, היא תצליח; אם לא, היא שוב תצטרך לבנות את עצמה בלאומית.
יכול להיות שהמחיר הזה בסדר עבור אבי לוזון בטווח הארוך - כל כמה שנים הוא יכול "לספוג" את ירידת הליגה, שתאפשר לו לעבוד יותר בשקט ולתת צ'אנס לשחקנים שלו לבנות את עצמם מחדש בליגה השנייה. אבל המחיר הוא ברור - ואם משהו לא ישתנה, אנחנו בדרך לחזרה לאותו הלופ, בפעם הבאה שלוזון יקבל את ההכנסה הבאה - על ניב יהושע או לירן חזן.
יחזרו תוך עונה? (אלן שיבר)
2. טבריה. הנה משפט שלא חשבנו שנגיד: עירוני טבריה תשחק גם בעונה הבאה בליגת העל. תקראו את המשפט הזה שוב, ותחשבו איפה הייתם בתחילת העונה. כמה אנשים חשבו שזה יקרה? מעטים (גם לא כותב שורות אלה). בטח לא לאור פתיחת העונה והקשיים שהיו שם. ורק בגלל הפער המטורף הזה בין הציפיות למציאות, טבריה ואלירן חודידה ראויים לשבחים.
אין ספק שעירוני טבריה היא אחת הקבוצות הכי פחות טובות שהצליחו לשרוד בליגה. מדובר בהתקפה השנייה הכי חלשה בליגה (אחרי בני סכנין, עוד קבוצה שהוציאה הרבה ממעט העונה), והיא צברה רק 35 נקודות - סכום שבעונה שעברה היה שם אותה מתחת לקו האדום. אבל זה בדיוק מעיד על גודל ההישג של טבריה; בכל מובן אחר, היא לא שייכת לליגת העל - לא תקציבית, לא איכותית, בטח לא מבחינת הקהל. ועדיין היא כאן - שורדת בצורה מרשימה.
העונה הבאה תהיה קשה שבעתיים עבור טבריה - היא תצטרך להתמודד עם שתי עולות חזקות (הפועל ת"א והפועל פ"ת), ועם יריבות שבכל מקרה יאתגרו אותה מאוד בשנה הבאה. כמו העונה, גם בעונה הבאה היא תהיה אנדרדוג מובהק ומועמדת ברורה לירידה. ומה שהספיק העונה, עלול לא להספיק בעונה הבאה. אבל עצם העובדה שהיא מקבלת את הצ'אנס הנוסף הזה, אומר רבות על הקבוצה הזו - שתיזכר לדורות במועדון.
חודדה. הישג מרשים (אלן שיבר)
3. זיו אריה. מאמן הפועל ירושלים חתם עונה מוצלחת - ולאו דווקא מבחינה מקצועית. הפועל ירושלים שלו עשתה עונה לא רעה במונחים וביכולות שלה - עוד עונה שבה היא תקעה יתד בליגה שלנו, לא הגיעה לפלייאוף העליון אבל עשתה את המירב בפלייאוף התחתון (הקבוצה היחידה מבין שמונה האחרונות שמסיימת עם מאזן שערים חיובי, ואותו מספר נקודות כמו מכבי נתניה אחרי 33 מחזורים). אבל בדיוק כמוהו בשבועות האחרונים, אני הפעם לא רוצה לדבר על כדורגל.
כי זיו אריה החליט להשתמש בכוח שלו כדי להגיד משהו שהוא מעבר למשחק היבש, ולראיונות היבשים אחרי המשחק. בכל שבוע, הוא מקפיד לפתוח את הדברים שלו בניפוץ בועת הכדורגל - בהעלאה של הנושא הכי מדמם, הכי כואב והכי לא אסקפיסטי שאפשר. החטופים. יש משהו לא נעים במראה הזאת שהוא מציב בפני כולנו, אלה שעדיין מתעקשים להתייחס ברצינות תהומית לשאלה אם היה אופסייד או לא, והאם המאמן יישאר או יילך הביתה, שלא לדבר על מונחים כמו "קרב" או "מלחמה". אבל יש בזה גם משהו שחשוב, גל עד של אנושיות שצריך להמשיך לזהור.
זיו אריה מסמל משהו הרבה יותר גדול ממנו - והוא את העובדה שהכדורגל הישראלי, על כל גווניו, התאחד סביב נושא החטופים. הפועל ירושלים בולטת במיוחד, עם ההנצחה של הירש גולדברג-פולין ז"ל, והקריאה החוזרת "להחזיר את כולם הביתה" - אבל היא לא לבד. כל קבוצות הכדורגל הישראלי שבו והזכירו את החטופים, כולל בית"ר ירושלים שמגיעה עם מטען פוליטי די ברור - ובכל זאת, התגייסה למען משפחת ביבס עם החולצות הכתומות ונשאה על נס את הנושא.
זה המקרה שבו הכדורגל הישראלי הדגיש כמה נושא החטופים אמור להיות קונצנזוס. כפי שאמר החטוף שחזר, אלי שרעבי - "לא ימינה ולא שמאלה, אלא ישר". מאוד נוח לאנשים מסוימים להפריד בינינו בנושא הזה - להפוך את החטופים ואת המשפחות שלהם לנושא במחלוקת. אבל הכדורגל, שבדרך כלל (וגם היום) אוהב להיות מסוכסך בינו לבין עצמו, הצליח לגבש חזית אחידה בנושא הזה - צהובים-כחולים וצהובים שחורים, אדומים וירוקים, כולם עמדו מאחורי המשפחות ושמו את הנושא בלב סדר היום. וזאת עוד סיבה מדוע עונת 2024/25 היא עונה חשובה עבור הכדורגל שלנו.
אריה. מייצג גל של אנושיות
המנצח: חיים סילבס. אחרי הפיטורים הנמהרים מדי מהפועל חדרה, סיום העונה שלו במ.ס. אשדוד החזיר אותו ל"לופ המאמנים", בקטע הכי טוב שאפשר. סילבס הגיע לאשדוד במינוס חמש מהקו האדום ואחרי הדחה כואבת מהגביע - הוא מסיים את הדרך שלו העונה כשאשדוד בפלוס שתי נקודות מהקו, ונשארת בליגה בגאון. סילבס לא הפסיד משחק אחד מאז שמונה - וזה מה שציפו ממנו בעונה הזו של אשדוד. את הקרדיט שלו הוא הרוויח לקראת העונה הבאה, ועכשיו נשאר רק לקוות שגם כשהיא תתחיל - הוא יזכה לקצת אוויר, ויכולת לעשות את העבודה.
המפסיד: אבי לוזון. לא תופסים אדם בשעת צערו, בטח לא אחרי שהקבוצה שהיא בדמו יורדת ליגה - אבל הראיון שלו אחרי המשחק בגרין, העיד שלוזון ידע ימים מוצלחים יותר. הוא אמנם מיהר לקחת אחריות (אפילו הצהיר ש"הוא הראש והוא אשם"), אבל בעיקר גלגל את האחריות ל"דור הצעיר" שניהל את הדברים במקומו; גם העיסוק המיותר בהפועל פ"ת, שעלתה ליגה במקביל, היה יכול להישאר בחוץ. יכול להיות שטענות הליבה לגבי המשחקים הלא כשרים נכונות - אבל בעיקר הרגישו כמו חוסר קלאסה. ברגע כ"כ כואב עבור מכבי פ"ת, לוזון היה צריך להתמקד בטעויות של המועדון - ולא בבעיות של אחרים.
המספר החזק: 4. עירוני ק"ש ראויה לכל המחמאות על ההישרדות, בתנאים המאתגרים שהיא פגשה. ועדיין, צריך לדבר על הקריסה המוחלטת שלה - מהרגע שבו היא הבטיחה את ההישארות. בפלייאוף התחתון יש לה ניצחון אחד על מכבי פ"ת ב"בית" (שאינו בית), ומאז - שישה הפסדים ושני שערי זכות, שניהם אתמול אחרי שהקבוצה היתה בפיגור 3:0 באשדוד. כמובן שלק"ש יש את הנסיבות המקלות שלה, אבל הצניחה הדרסטית ביכולת ברגע ש"אין על מה לשחק" - מספקת אזהרה לא קטנה לקראת העונה הבאה, והבנייה מחדש שיצטרכו לעשות שם, כדי לשרוד גם ב-2026.
השם החם: חמודי כנעאן. השער אתמול שהוא כבש בפנדל היה ה-14 שלו בליגה, וה-17 שלו בכל המסגרות. מפה לשם, מתחת לרדאר, זו עונת שיא עבור הכישרון בן ה-25 - ששוב מוכיח את הקוטביות שלו; לא תמיד הוא משחק, ופעמים רבות הוא פצוע, אבל כשהוא משחק - הוא חתיכת כוכב כדורגל. ועכשיו נשאלת השאלה האם סוף סוף ייעשה ה"אקזיט" המדובר. כנעאן הוכיח בשלות, בטח במאבקי ירידה לא פשוטים, והוביל את אשדוד להישרדות. יכול מאוד להיות שזה הרגע שהוא עובר הלאה - ונותר רק לקוות, שהעונה הזאת לא תהיה היוצא מן הכלל - אלא תהפוך אותו ליוצא מן הכלל.
אל תשכחו את: צומת הדרכים של בית"ר. כי בית"ר ירושלים, שתעלה מחר לסמי עופר, משחקת עבור שתי המטרות שנותרו לה העונה. מעל פני השטח, זה משחק שהוא על המקום הרביעי - שעדיין פתוח. אם הפועל חיפה תנצח את בית"ר, הפער יהיה שתי נקודות כשלבית"ר עוד יש את שתי המתמודדות על האליפות, והמשימה לשמור על המקום הזה תהיה קשה מאוד. אבל מעבר לזה, זה גם משחק על הדרך שבה בית"ר תגיע לגמר הגביע. בראש של ברק יצחקי צריך להיות הלקח של אליניב ברדה - בעונה שעברה, הפועל ב"ש קרסה אל תוך עצמה בסוף הפלייאוף העליון, וכשהגיע גמר הגביע נגד מכבי פ"ת, היא לא הצליחה לאסוף את עצמה בזמן - והפסידה גם את התואר. אם בית"ר רוצה לצאת עם משהו מהעונה הזאת, הדרך לשם - עוברת במפגש עם החבורה המאתגרת של רוני לוי.