אפשר להתכונן לפתיחת הבונדסליגה תוך מבט עורג אל העובדה שבשלוש העונות האחרונות היא הולידה שלוש אלופות שונות (וולפסבורג, באיירן מינכן, דורטמונד). אפשר כמובן לפאר ולרומם את הקהל הנוהר אל שעריה, ומעמיד כיום את ממוצע הצופים הטוב בתבל (42,690 למשחק, 169 משחקים סולד אאוט) לליגה בכירה, וזה עוד לפני ששירבטנו מלה על הססגוניות שלו, הצבע ביציעים, השירה, האהדה החמה, אווירת הקרנבל והמחירים השפויים המאפשרים לכל החוויה הזו לצמוח ולפרוח ולהגדיל כוח.
אפשר גם לייחל כבר להרמת המסך של הליגה הגרמנית הבכירה מפאת כמות השערים הנדיבה שהיא מנפיקה מדי מחזור (ממוצע אשתקד: 2.94 למשחק), תוצר לוואי של חדוות עשיה ויצירה ודגש על שואו והנאה, שבממוצע הוא מנת חלקם של הרבה יותר מאמנים, שחקנים, עסקנים ואוהדים בגרמניה מאשר בכל ליגה יומרנית אחרת על הפלאנטה.
אפשר להזכיר כיצד בבונדסליגה הכובשת, גם האנדרדוג קובע שיאים, כמו מיינץ עם שבעת הנצחונות הרצופים שלה בפתיחת העונה החולפת. כמובן שניתן להמתין בציפיה דרוכה לרגעי הבידור והסחרור שירעיפו עלינו הכוכבים נוסח אריין רובן, פרנק ריברי, מריו גומז, לוקאס באריוס, ראול ודומיהם. וברור שיש לנו שלוש סיבות טובות להידלק ולהיטען בציפיית יתר לעונה מיוחדת במינה וקרובה לבית – אלמוג כהן, גילי ורמוט ואיתי שכטר.
אפשר וניתן ומותר להתלהב כנראה גם מעוד הרבה אלמנטים שהעונה הגרמנית שבשער עשויה להציע. אבל אני בוחר להיסחף דווקא אחרי סיפור אגדה קטן ופיקנטי, ייחודי ומקורי, שעשה לי את הקיץ של הבונדסליגה, ושימן היטב את גלגלי התיאבון לחזרתה לאיצטדיונים. לסיפור הזה אין אפילו שם גרמני. קוראים לו דייל ג'נינגס.
דייל ג'נינגס הוא נער בן 18. בעונה הקרובה הוא ישחק בבאיירן מינכן. בעונה שעברה הוא שיחק בטרנמיר רוברס. יכול בהחלט להיות שאת החודשים הראשונים שלו בבונדסליגה יעביר בן הטיפש עשרה האנגלי בליגה המקצוענית הרביעית בגרמניה. מילואי באיירן מינכן צנחו לשם השנה וזקוקים בדחיפות לדם חדש עם השראה. אבל ג'נינגס לא הגיע לאליאנץ ארנה על מנת לכלות את ימיו ולילותיו במורדות הליגה. לא ירחק היום, אולי אפילו בחודשים הקרובים, שהמאמן יופ היינקס יסביר לנו על כר הדשא מדוע באיירן מינכן הגדולה מוציאה 600 אלף לירות שטרלינג – סכום היכול לתפוח עד 2 מיליון פאונד – על ילד שהופיע בסך הכל 31 פעמים בליגה המקצוענית השלישית באנגליה.
ואולי המדוע ולמה הרבה פחות מעניין מהכיצד ואיך. מטרנמיר רוברס לבאיירן מינכן? איזה מין נתיב זה, מה גם שלמועדון הפאר הגרמני אין שום מערך סקאוטים בליגות האנגליות, ואם כבר מגיע נציג בווארי לממלכה, הוא מחפש כשרונות בין הברידג' לאמירויות, וממש לא מתקרב לליגות הנמוכות. אבל דייל ג'נינגס, שבגיל 15 היה באקדמיה של ליברפול ונדחה על ידי הבוסים באנפילד - מה שלא הפריע לו להתאושש וללכת מחיל אל חיל בפרנטון פארק של טרנמיר – שחתם על החוזה המקצועני הראשון שלו רק לפני 10 חודשים, באוקטובר 2010, ששמו הטוב יצא והגיע לאוזני ווסטהאם וארסנל שלא הספיקו להניד עפעף, הגיע בקיץ מיהופיץ למדריד. מפרדסיה ללונדון. כן, כן, מטרנמיר למינכן.
אז הנה הבישול הספקטקולרי, הסיפור הכביר שמאחורי הסיפור האדיר. דייל ג'נינגס הגיע לבוואריה בזכות הכשרון, שבסיועו הוא קירקס לחלוטין את מילטון קינס 2:4 במשחק ליגה אשתקד. החלוץ הסוחף בן ה-18 לא רק הבקיע במשחק ההוא, אלא סיחרר לחלוטין את ראשו וגופו של אחד, דיטמאר האמאן – כן, ההוא מבאיירן, ליברפול, ניוקאסל ונבחרת גרמניה לשעבר – שלעת ערביים ירד לו לליגה השלישית על מנת לסיים קריירה ענפה ומפוארת אצל הדונס.
האמאן סבל במשחק ההוא מסיוט. כל הניסיון והיכולת שלו לא עמדו בפני התזזית והברק של הילד מטרנמיר. במחצית הוחלף הקשר האחורי הגרמני, והודה למאמנו על שגאל אותו מיסורי ג'נינגס הצעיר. יש מטיפים רבים הסבורים, לרוב בצדק, כי טיימינג הוא אחד הגורמים החשובים בחיינו. למשל התזמון הבא: ימים ספורים לאחר ההפסד, כאשר הפצעים של האמאן מג'נינגס היו עדיין טריים, קפץ כריסטיאן נרלינגר, עמית וחבר וכיום איש הצוות המנהל והמקצועי בבאיירן, לבקר אותו באנגליה. נרלינגר ביקש כמובן לראות משחקים באולד טראפורד, אנפילד, סטמפורד ברידג', אפילו סט. ג'יימס פארק. האמאן לקח אותו לפרנטון פארק. נרלינגר בא, ראה והרים טלפון לפרנץ בקנבאואר, אולי הנס וקרל היינץ רומיניגה.
השאר הוא היסטריה. ואולי היסטוריה. דייל ג'נינגס בבאיירן מינכן. ותחשבו שהסיפור הזה נמצא רק בפרק הראשון שלו. עוד נדבך לכך שהבונדסליגה מספקת מטעמים מגוונים, ובשפע. והאמת היא שהליגה הגרמנית כבר זקוקה להרבה פחות יחסי ציבור. גם בארץ הקודש. היא עברה בשנים האחרונות כברת דרך רצינית ואיכותית, נוטפת עסיס, פאן ואטרקציות, ועשתה את מלאכת השכנוע לקלה. יש לה כבר הרבה מומרים, שפע של מעריצים חדשים, צאן מרעית היודע להבחין בין הדבר הטבעי והאמיתי, התחרותי והמחויב, לבין ליגות אחרות הנמכרות בקול תרועה וצלצולים של רוכלים בשוק הסבורים שבעת מצוקה וירידה בכוח המשיכה, הייפ, שטיפת מוח וצעקות יעשו את ההבדל. הבונדסליגה לא צריכה יחצנים, סוכנים ותועמלנים. המוצר שלה זקוק רק לחשיפה. תנו לו להיות על המדף – את השאר יעשו הקונים. מישהו אמר שוויינשטייגר ולא קיבל?