ראו זה פלא: 22 פעמים נפגשו עד כה אנגליה ואיטליה, אבל המפגש ה-23 הלילה בקייב יהיה הראשון ביניהן אי פעם בשלב נוק-אאוט. לא זו בלבד: רבע גמר היורו באוקראינה יהיה גם הפעם הראשונה שהאנגלים והאיטלקים מתמודדים בטורניר רשמי שלא על אדמה איטלקית. ביורו 1980 הן נפגשו בטורינו בשלב הבתים (0:1 לאיטליה, מרקו טארדלי) ובמונדיאל 1990 ארח איצטדיון סן ניקולה בבארי את קרב הניחומים על המקום השלישי, בו שוב ניצחה איטליה, הפעם 1:2 (רוברטו באג'יו, טוטו סקילאצ'י ודייויד פלאט).
מאחר שמדובר במפגשים תחת קורת גג יוקרתית, אך בפרופיל יחסית נמוך, טבעי שהעימות האנגלו-איטלקי המועלה עתה באוב יותר מהאחרים הוא בעל משמעויות אנקדוטליות-פיקנטיות. הוא התרחש לפני כמעט 40 שנים, ב-1973 בוומבלי, והיה בסך הכל משחק ידידות שהסתיים בניצחון הסקוואדרה אזורה 0:1. אלא שאת שער הניצחון, בדקה ה-87, כבש אחד, פאביו קאפלו. כן, כן, אותו קאפלו שיכול היה להוביל את אנגליה הערב אל כר הדשא באיצטדיון האולימפי בקייב. האמת, לא בטוח. משום שבעיקר זהו אותו קאפלו שכנראה גם בזכות ההתפטרות שלו בפברואר השנה, נמצאת אנגליה היכן שהיא נמצאת כרגע.
רוי הודג'סון איננו קוסם. גם לא מלאך או שרף. אבל המנג'ר שירש את קאפלו והצעיד את שלוש האריות לג'ונגל רבע הגמר, נהנה בעיקר מהשינויים החשובים והמיידיים שיכול מנהל חדש להנחיל בזמן קצר מאוד, תחת לחץ עבודה וחשיפה, ועם מרחב אופציות מוגבל יותר כתוצאה מסגל הסובל מהיעדרויות ותיקות ורעננות כאחת (וויין רוני, גארת' בארי, גארי קייהיל, פרנק למפארד, ג'ק ווילשר, כריס סמולינג, קייל ווקר, ג'ק רודוול).
השינויים הללו הם הרבה יותר ברמה הקבוצתית, לכידותית, מוראלית מאשר במישור הטקטי. למרות שאנגליה ניצחה את שבדיה ואוקראינה וסיימה בראש הבית ללא הפסד, אין כמעט איש הסבור שהיא עברה מהפכה טקטית ו/או יצירתית על כר הדשא. ההבדל העיקרי בין הכשלונות הקודמים של האנגלים להצלחה הזו נעוץ לא ב-2-4-4 נגד שבדיה לעומת ה-1-5-4 מול צרפת, אלא במה שאנו מכנים אמונה, נשמה, הקרבה, שאפתנות, רוח לחימה, תלכיד וביטחון עצמי. כלומר: השוני המעשי הוא בראש, לא ברגל. בעזרת העבודה המנטלית, גיבוש והפעלת הצוות, חל מן הסתם גם שיפור במיצוי היכולות האינדיבידואליות, שהדוגמה הבולטת שלו היא כמובן הקפטן סטיב ג'רארד.ראו זה פלא 2: על מנת להצליח במלאכה הפסיכולוגית מנטלית הזו, לא דרוש כל כך הרבה כפי שאנו לפעמים נוטים וטועים לחשוב ולייחס. אדרבא, אבן הפינה הראשונה בדרך להצלחה הנוכחית של אנגליה מודל הודג'סון היא לא הברקה של אף אחד במיוחד, אלא רק ההחלטה לדבוק שוב בבוס אנגלי, או במלה אחת: השפה. עם כל הכבוד למטען הידע והניסיון הענק של קאפלו, במשך כל שנות הקדנציה שלו לא פסק לרגע הזמזום וההמהום על האנגלית הרצוצה שבפיו, ועכשיו יצא המרצע סופית מן השק, כאשר וויין רוני אמר באוקראינה כי "ההבדל הגדול (בין המנג'רים) עד כה הוא בלשון... אנחנו רגועים... נחמד להבין סוף סוף את ההוראות הטקטיות של המנג'ר... דבר לא הולך לאיבוד בתרגום".
קאפלו הגיב אמנם בזעם על ההאשמה הזו ואמר ש"זה בגלל שרוני לא מדבר אנגלית", אבל החלוץ הבוטה של מנצ'סטר יונייטד קיבל חיזוק לדבריו מכיוון בלתי צפוי אך ראוי ומכובד לתפארת. ארסן נגר, מנג'ר ארסנל המשמש פרשן ביורו, בחר להגדיר את ההצלחה האנגלית תחת הודג'סון "אחדות תרבותית (Cultural unity)", והתכוון לכך שדי היה בדמותו של המנג'ר החדש כדי להשרות על חניכיו אווירה אחרת, ביתית, שלווה, בטוחה, מה גם שהודג'סון – הנחשב לאיש משמעת קפדן וקשוח לא פחות מקאפלו – ערך בשבועות הללו את השינוי הטקטי המכריע ביותר: התקרבות אבהית לשחקנים, שבירת דיסטנס ויצירת מעגל הרמוני, מלוכד ומאוחד. זו כנראה גם הסיבה שהוא התעקש כל כך לא להזמין את ריו פרדיננד לסגל חרף החיסורים במרכז ההגנה.
גם היעדר הציפיות ומעמד האנדרדוג היוצא דופן, תרמו לשקט הנפשי האנגלי. כל היתרונות האנגלים הטריים סייעו אמנם לנבחרת להעפיל לרבע הגמר ולהגיע לחוף מבטחים – החשש מכשלון מהדהד היה בהחלט נחלת הצוות המקצועי וההתאחדות – אבל השאלה היא אם יש באפשרותם גם להמשיך במלאכת ההתקדמות וההפתעה. מבחינה זו סביר להניח שהדבר הטוב ביותר שקרה להודג'סון ולאנגליה הוא שהיא "הצליחה" להימנע ממפגש רבע גמר עם ספרד.
מול הטוטאל פוטבול הספרדי על כל רב-גוניותו, הייתה אנגליה אמורה להתקשות הרבה יותר מאשר מול חוסר העוצמה של יריבתה הערב. אנגליה ואיטליה אינן אמנם נבחרות אפורות ו/או עגומות כמו צ'כיה ויוון שנבלמו, תודה לאל, לרונאלדו ולגרמניה, ברבע הגמר. אבל מאידך הן גם אינן נבחרות שיש הרבה מה לכתוב עליהן הביתה. הן דומות מאוד בכך שההתנהלות שלהן היא בראש ובראשונה קבוצתית – ללא כוכב (נראה אם רוני יעמיד אותי על טעותי) – המערכים גמישים, ולמרות היופי הנדבק לרוב למשחק האיטלקי כשם משפחה מובנה, שתיהן גם לא מלכות ההשראה והמחלקה הקריאייטיבית שלהן ממשיכה לחפש מועמדים.
בתקשורת הבריטית אפילו הגזימו משהו בקווי הדימיון בין הנבחרות, והיו שהגיעו עד להכתרת צורת המשחק שמנסה הודג'סון להקנות לנבחרתו "קאטנאצ'ו אנגלי" – דגש על הגנה תוך סדר, ארגון ומשמעת. נו, טוב, שיהיה קאטנאצ'ו. הרי מחד גיסא הודג'סון אימן באיטליה ואפילו הוליך את אינטר לגמר גביע אופ"א 1997 (הפסד לשאלקה בפנדלים), אבל מצד שני, כאשר איטליה ניצחה בשבוע שעבר את אירלנד 0:2, המנג'ר האנגלי דווקא ישב בחדרו במלון וצפה ב... ספרד נגד קרואטיה. הוא התכונן למפגש עם אלופת אירופה והעולם. יש לו איפוא הרבה מקום לאופטימיות. אנגליה שלו יכולה בהחלט להפסיד הערב, אבל תוך חודשיים בהנהגתו היא דילגה למקום שבו אין לה מה להפסיד.