כשאתה מגיע לאיזור גיל 30, חילוף החומרים שלך מאט ואם אתה ממשיך באותה שגרת חיים, אתה פתאום מעלה במשקל. כשאתה מגיע לאיזור גיל 30, אתה כבר רגיל שילדים חושבים שאתה מבוגר. כשאתה מגיע לאיזור גיל 30, אתה כבר יכול לשים לב בעצמך כיצד אופנות חוזרות על עצמן במעגל של 15-20 שנה.
וכשאתה מגיע לאיזור גיל 30, גם מערכת היחסים שלך עם ספורט מקצועני חווה שני שינויים גדולים; הראשון: אתה סוף סוף, ובאופן בלתי הפיך, מבוגר יותר מרוב הספורטאים שאתה עוקב אחריהם באדיקות שעדיין מתאימה לנערים בני 14. השני: פתאום, לראשונה, אתה מוצא את עצמך נפרד משחקנים שאתה זוכר כשהם עלו לבוגרים. שחקנים שאתה זוכר, כי היית מספיק גדול, כיצד כולם אמרו שהם יהיו גדולים, איך כולם התלהבו, זוכר את ההייפ.
וזה אומר שגם בספורט, שהיה שם מאז שאתה זוכר את עצמך, מייצר, צובע, מצייר ותווה חלומות, תקוות ושגעונות, מעכשיו גם בספורט יהיה לך יותר ויותר קשה להתמסר באופן טוטאלי, להתאהב באמת, להתאכזב באמת. בטח אם אתה אחד מאלה שאין להם קבוצה לאהוד עד לרמה שהם תולשים שערות בגללה.
וזה בסדר, במובן מסוים. כי זה טבעי. גם בלי להיות מבוגר יותר מכמעט כל הספורטאים שאתה עוקב אחריהם, וגם בלי להיות מבוגר מספיק כדי לזכור אותם עולים לבוגרים, הרי שרק עצם העובדה שראית כל כך הרבה שחקנים "מבטיחים" לא מקיימים, וכל כך הרבה שחקנים "אפורים" פורחים ומלבלבים, הופכת אותך לסקפטי, לביקורתי. לנלהב פחות.
אבל בגלל שאנחנו עוקבים אחרי בני אדם, אפשר להיות בטוחים שתמיד יהיו כאלה שיעשו את זה. שיבואו, ומהרגע הראשון יסחפו אותך. מהרגע הראשון ימשכו את האש, אבל במקום להסתנוור יישירו אליה מבט, ירכיבו משקפי שמש אופנתיים ויצעדו לתוכה. במקום להישרף, הם ישתזפו. במקום להפוך לאפר, יתרוממו מתוכו. הם יעמדו בציפיות, הם יעמדו במוקד תשומת הלב, הם יעמדו בלב הסערה, והם יעמדו בכל זה.
ואז, לא משנה הגיל שלך, גם אתה תרגיש חלק מזה. כל עליה וירידה, כל כשלון והצלחה, יעברו בך וישפיעו עליך. יהיו חשובים לך. לא משנה כמה זה מוזר - כי הוא בכלל צעיר ממך. לא משנה כמה זה מסוכן – כי כבר ראית אחרים מפוצצים את הבלון של עצמם. זו תהיה התאהבות מהסוג שרק ספורט יכול לייצר. ולאהבה אין גיל.
אני לא מבוגר יותר מדייויד בקהאם, אבל אני יכול להיות האבא של הילדים שלו. ובטח שאני זוכר אותו בעונה המלאה הראשונה שלו ביונייטד. אבל דבר מכל זה לא מנע ממני להיסחף איתו. מההתחלה, ועד הסוף. ויותר חשוב – דבר מכל זה לא מנע ממני להבין, כל הזמן ובזמן אמת, את גדולתו כספורטאי.
וזו מורשתו החשובה ביותר של בקס – שחקן שהיה קל מאוד לפספס את גדולתו. שחקן שרבים עדיין מפספסים אותה. היכולת להיות, במהלך קריירה אחת, גם אחד השחקנים הכי אובר-רייטד בעולם, ובהמשך אחד השחקנים הכי אנדר-רייטד בעולם, היא שמגלמת את מה שהוא היה למשחק, לספורט, ולתרבות – מקרה מבחן ל"אל תסתכל בקנקן".
את מה שאני חושב על בקהאם ועל הקריירה שלו כתבתי כאן כבר פעמיים לאחרונה. קודם כל, בדצמבר האחרון, אחרי שזכה באליפות שניה ברציפות עם לוס אנג'לס גלאקסי. ואחר כך ממש לא מזמן, כשבחודש מארס חזר להופעות פרידה מליגת האלופות. אז אני לא אשוב ואנבור בדברים האלה באותה רמת פירוט, אבל לכבוד הודעת הפרישה שלו, אני כן אחזור על הדברים האלה:
לאורך כמה שנים, בעיקר מסוף הקריירה שלו ביונייטד ובעונות הראשונות שלו במדריד – בקהאם היה אחד הכדורגלנים הכי אובר-רייטד בעולם. הסיבה: החשיפה שקיבל, השכר שקיבל, הסכום ששולם עליו, ותשומת הלב לה זכה מהתקשורת ומהאוהדים היו כאלה שראויים לשחקן מהטופ 10 העולמי, בזמן שעל המגרש הוא היה רחוק מלהצדיק דירוג שכזה.
במקביל, היו אלה היופי הפיסי שלו, הפרסומות הרבות והעיסוק הנרחב בדוגמנות ובתסרוקות, שעזרו להגדיל את ההערצה כלפיו מצד אנשים מסוימים, אבל בעיקר את הסלידה והבוז אליו מצד אוהדי כדורגל. ואתם מכירים את זה שאתם יכולים להסתנוור מהיופי החיצוני של מישהו עד שאתם לא מסוגלים בכלל להתעסק, שלא לדבר על להעריך, את מה שיש בתוך הקנקן? אז בקהאם היה מקרה קיצוני של התופעה הזו.
כי ההשפעה של כל הדברים שמסביב – שהוא כמובן הזין וייצר לא מעט בעצמו – הייתה כל כך גדולה, שאנשים עברו מלהגיד "הוא אובר-רייטד, הוא לא מצדיק את תשומת הלב, השכר וההערצה", ללומר דברים כמו "הוא כדורגלן גרוע". ועדיין יש לא מעט אנשים שמאמינים בזה. או, לכל הפחות, משוכנעים שמדובר בלא הרבה יותר מאשר כדורגלן בינוני לגמרי.
וכאן הסיפור של בקס נהיה מרתק במיוחד. כי כאן המציאות פשוט התהפכה. זה לא קרה ברגע אחד, אבל בלתי אפשרי להתכחש לעובדה שזה התרחש. בקהאם – קשר נבון, מנהיג עוצמתי, ווינר אדיר, שמשלב ניצוצות של גאונות עם מוסר עבודה של פועל מכרות, שבמקרה גם יש לו את אחת מרגלי ימין המדויקות והמופלאות שאי פעם נראו על מגרשי הכדורגל – הפך לאנדר-רייטד. ברגע שמאסה מספיק גדולה של אוהדי כדורגל התמקדה יותר בתדמית שלו ופחות מדי בכדורגל שלו – משהו שהוא בעצמו אולי עשה לתקופה מסוימת, אבל הפסיק מהר – בקס הפך ממי שבצדק כונה אובר-רייטד לאנדר-רייטד.
וככה הוא פורש. ובגלל שאנחנו חיים בעולם של השורה התחתונה, כזה הוא צריך להיזכר. כשחקן שהצליח להיות כל כך יותר גדול מהמשחק אותו הוא משחק, עד שאנשים פשוט לא ראו עד כמה הוא טוב במשחק עצמו. אבל עם המראה שלו, חשבון הבנק שלו, ארון הגביעים שלו, והמשפחה שלצידו אין שום סיכוי שזה מפריע לו. כשהוא כמעט בן 40, הוא כבר מזמן יודע מה באמת חשוב בחיים. ככה זה עם ווינרים, הם תמיד ימצאו דרך לנצח אותך. בטח עם חילוף חומרים כמו של משפחת בקהאם.