כל אחד מאיתנו נולד עם שם משפחה. דבר שהוא לא יכול (באמת) להתנתק ממנו. עובדת חיים, שלטוב ולרע, היא חלק ממך מהיום שאתה בא לעולם ועד היום שאתה הולך ממנו. ולכולנו יש יחסים מעניינים עם התוספת הזאת. חלקנו אוהבים ומקדשים אותה, חלקנו סולדים ממנה, חלקנו מעברתים או משנים אותה שתתאים לרוח הזמן. אבל יש אנשים בעולם ששם המשפחה שלהם הפך לגדול יותר מהם עצמם. צומח למימדים מבהילים, שמגמדים את כל מה שהשם הפרטי אי פעם יעשה או ייצור בחייו. הוא תמיד יהיה הרבה יותר "שם משפחה" מאשר "שם פרטי". ואחד כזה הוא גיא לוזון.
מהרגע שפרץ לחיינו, אי שם באמצע עונת 2001/02 כמחליף של אלי אוחנה במכבי פ"ת, הוא היה הרבה יותר "לוזון" מגיא. יש טענה, לא בלתי מוצדקת, שבלעדי שם המשפחה - הוא כנראה לא היה מקבל את הג'וב הזה: כשלוזון נכנס לנעליו של אוחנה, הוא היה כדורגלן לשעבר בן 27, שנאלץ לפרוש בגלל פציעה. דמות אלמונית לקהל הרחב, שלא הוכיחה את הכישרון שלה - ולכן נתפסה כי שקיבלה את הג'וב רק בגלל ההשתייכות המשפחתית. הם "לוזונים" והוא "לוזון" - עכשיו הכל מתחבר.
וברור שהשם הזה היווה את המקפצה לתפקיד. הוא גם סיפק בולטות תקשורתית, שאח"כ שירתה אותו כשהגיע לג'ובים נוספים. מאמנים בסדר הגודל שלו בכדורגל הישראלי לא היו מגיעים בקלות למועדונים כמו בית"ר ירושלים או מכבי חיפה. וברור שאחרי שלא הצליח (בלשון המעטה) בשתי הקבוצות האלה, החזרה למכבי פ"ת - שהאירה אותו באור יותר חיובי, והחזירה אותו למסלול חיובי בקריירה - היתה גם בתור בן אובד ששב הביתה. כל זה נכון.
חזר למסלול במכבי פ"ת (אלן שיבר)
אבל גיא לוזון לא רק הרוויח מהשם הזה, אלא גם הפסיד ממנו. רמת הקרדיט שהתחיל ממנה, בכל תפקיד שהגיע אליו, היתה אפס. לכולנו נטבעה בתודעה ההנחה שגיא לוזון הוא מינוי מקורבים, סוג של קומבינה ישראלית קלאסית - ולכן לא ראוי לכל מה שהוא משיג. אבל האם באמת גיא לוזון הוא מאמן כל כך גרוע? ובעיקר - מה היה קורה אם היו קוראים לו גיא רפואה? או גיא מימר? או גיא סילבס? איך היה נראה הרקורד, בלי שם המשפחה שהפך למטען כבד?
דמיינו מאמן שהגיע לקבוצה הנאבקת בתחתית בגיל 27, כמעט ללא ניסיון. באותה עונה, הוא מצליח להשאיר אותה בליגה למרות תנאים לא פשוטים. עונה אחר עונה, הוא עובד במקום העבודה שלו, ומביא אותו שוב ושוב להישגים. אחרי שלוש שנים בתפקיד, הוא לוקח קבוצה בלי תקציב גבוה אל המקום השני בטבלה (אחרי מכבי חיפה שהיתה רמה אחת מעל כולן). בעונה העוקבת, הוא מביא אותה, בפעם הראשונה בתולדות המועדון, לשלב הבתים של גביע אופ"א.
את בני יהודה (עוד קבוצה שלא הגיעה להישגים גדולים באירופה לפניו) הוא הביא עד הסיבוב הרביעי במוקדמות הליגה האירופית, כשנוצח רק ע"י PSV איינדהובן החזקה. עם הנבחרת האולימפית הוא הצליח לנצח את נבחרת אנגליה באליפות אירופה עד גיל 21 (כשבהרכב שלה שחקני פרמייר ליג לעתיד, כמו דני רוז, ווילפריד זאהה - ומהספסל עלה ילד בשם ג'ורדן הנדרסון; כשבצד השני משחקים עופר ורטה, בן והבה וישראל זגורי). את סטנדרד ליאז' הוא מביא מרחק נגיעה מזכייה באליפות בלגיה.
לוזון. ניצח את אנגליה של זאהה והנדרסון (אלן שיבר)
וכן, היו לו גם כשלונות: הוא לא הצליח בהפועל ת"א, במכבי חיפה (ונניח את כל הנסיבות המקלות בצד), בבית"ר ירושלים. במועדונים גדולים, עם הרבה קהל, היה לו קשה להגיע לרספקט ולמעמד של מאמן צמרת. אבל האם, באיזון המתבקש שבין הצלחה לכישלון, ההצלחה לא עולה בהרבה על ההפסד? והאם התודעה שהתקבעה אצלנו לגבי גיא לוזון, נקבעה בגלל גיא - או נקבעה בגלל לוזון?
שלא תטעו: משפחת לוזון הרוויחה ביושר את האנטגוניזם כלפיה. התנהלות אגרסיבית, כמעט בריונית, לאורך שנים על שנים (מאיומים בחדר ההלבשה, דרך ראיון ה"אני לא סופר אתכם" ועד הקללות של עמוס לוזון כלפי קוון לא מזמן במשחק ליגה לאומית) נותנת את אותותיה בסופו של דבר. אבל קשה שלא להרגיש שגיא לוזון שילם את המחיר, על משהו שלא היה באמת קשור אליו. שהיה גדול עליו בכמה מספרים. שלמרות שהצליח להגיע למספר הישגים נאים מאוד בקריירה של מאמן כדורגל ישראלי, ולא רק בביצה המקומית, הוא תמיד יהיה קודם כל "לוזון". והרבה יותר לוזון מגיא.
והדבר המצחיק? דווקא בליגה השנייה, אחרי שירד, פתאום גיא יצא החוצה: מאמן שנותן קרדיט לשחקנים הצעירים שלו, קבוצה שיודעת לשחק היטב - וגם התקפי, וכמו בעבר היא מצליחה להגיע להרבה יותר ממה שמישהו נתן לה מראש: גמר גביע המדינה, כשבדרך היא מעיפה לא פחות משלוש קבוצות מליגת העל (כולל שני מועדונים גדולים, למרבה האירוניה: הפועל ת"א ובית"ר ירושלים...). הכישרון של ליאל עבדה או בר ארד הוא הפנים של מכבי פ"ת, ולא ההתנהלות הבעייתית של המשפחה הלוחמת.
עבדה. פורח תחת לוזון (אלן שיבר)
אבי לוזון. הצל של המשפחה תמיד מעל גיא (אלן שיבר)
לגיא לוזון יש לא מעט בעיות משל עצמו: לפעמים הוא נוטה להתרהב יותר מדי, גם האמוציות הגבוהות שלו לפעמים היו לו לרועץ. תודעת המשפחה, שתמיד ראתה בעצמה אנדרדוג מובהק נגד כל העולם, לעתים הגיעה גם אליו. כמו בציטוט המפורסם הזה, על זה ש"מכבי פתח תקווה היא ההתקפה הטובה ביותר בכדורגל הישראלי". או בהסתבכויות מביכות מהעבר. והכל נכון - ללוזון יש חסרונות, כמו לכל הסביבה שמקיפה אותו. אבל לרגע אחד, בגמר הגביע, תנו לגיא לגבור על שם המשפחה, שהפך מנכס לנטל. תנו לכדורגל הטוב והחיובי של מכבי פ"ת, לנצח את הדעות הקדומות ששם משפחה אחד יכול להעביר.
תנו לדבר עצמו לדבר בעד עצמו. תנו לגיא לנצח.