מואנס דאבור ושון וייסמן עשויים לפתוח אחד ליד השני במשחק הקרוב של נבחרת ישראל. על הנייר, מבחינה טקטית, זה אמור להיות מובן מאליו. וייסמן אולי השחקן בכושר הטוב ביותר בנבחרת אחרי שהיה נהדר מול איסלנד והבקיע 4 שערים ב-4 משחקיו האחרונים בוויאדוליד. דאבור הוא השחקן היחיד בנבחרת ששיחק באופן קבוע באחת מ-5 הליגות המובילות באירופה לאורך כל העונה, ועשה דברים נהדרים כחלוץ שני לצד אנדריי קראמריץ' בקבוצה שהגיעה להישגים נאים. השילוב הזה, בוואקום, לא אמור להעסיק אותנו יותר מדי. פשוט שחקנים טובים שמשחקים ביחד.
אבל ספורט אף פעם לא מתקיים בוואקום, ובטח שלא בישראל. וייסמן ודאבור אלה לא רק חלוצי ויאדוליד והופנהיים שמגיעים בעונות טובות, אלא גם "צריך לגרש משפחות מחבלים לעזה" ו"האל יעשה חשבון עם עושי העוולה" זה לצד זה. אין טעם להיכנס לדיון סביב "מי ראוי ללבוש את מדי הנבחרת". יש כאלה שמאמינים שדאבור לא צריך לייצג את נבחרת ישראל לאחר הסטורי משומר חומות, יש כאלה שמאמינים שהדעות של וייסמן ושחקנים אחרים גובלות בהסתה ויש לא מעט סימני שאלה בקשר לשחקנים אחרים בנבחרת. השאלה הגדולה היא איך הנבחרת עולה איתם למגרש.
ישראל לא המדינה היחידה בעולם שמורכבת ממספר מגזרים שונים וראתה מספר סכסוכים. חלק מהנבחרות הצליחו להגיע להצלחה מסחררת גם עם מתחים לאומיים גדולים, בעוד נבחרות מוכשרות אחרות קרסו לתוך עצמן. למרות זאת, ההתמודדות עם המתחים השונים והיכולת להוציא מעצמן יותר במאני טיים, או לקרוס, יכולות ללמד גם אותנו.
ספרד: אולי הנבחרת הגדולה בהיסטוריה
בספרד, אף אחד מהשחקנים לא שר את ההמנון, פשוט כי אין לו מילים. המדינה מורכבת מחבלי ארץ שונים כמו קטאלוניה, הבאסקים, האנדלוסים ועוד, ולכן גם הפערים בין השחקנים השונים בנבחרת גדולים. למרות זאת, הגנה שמורכבת מסרחיו ראמוס המדרידאי ובלם קטאלני (קרלוס פויול ב-2008 ו-2010, ג'רארד פיקה ב-2012) זכתה במונדיאל ופעמיים ביורו. ספרד ההיא אולי הנבחרת הגדולה בהיסטוריה, כשבודדות יכולות להתחרות בה מבחינת הדומיננטיות והתארים ב-4 שנים.
פיקה. למזלו, אין מילים בהמנון הספרדי (Getty)
בנוסף למתח בין חלק מהספרדים ובין שחקנים שמזוהים עם ריאל מדריד, כמו איקר קסיאס וסרחיו ראמוס, לקטאלנים (ג'רארד פיקה, קרלוס פויול, ג'ורדי אלבה, צ'אבי, אינייסטה) היה גם באסקי, צ'אבי אלונסו. ובתוך כל הדיסוננס הזה, עם שני מאמנים ותיקים ושונים אחד מהשני בדמות לואיס אראגונס ואחריו ויסנטה דל בוסקה, הם היו הנבחרת הטובה בעולם. היחידה שזכתה פעמיים ברציפות ביורו, ועוד הוסיפה מונדיאל באמצע.
זה היה יכול להתפוצץ. מאבק הלאומיות הקטאלני אמנם שונה מאוד מכל הסכסוך הישראלי/פלסטיני, אך גם הם הביעו רצון לעצמאות, כולל אותה הצהרת עצמאות שלא צלחה ב-2017. המתח הלאומי קיים, גם אם ברמה פחותה ממה שיש אצלנו ובהחלט ברמה פחות אלימה, אך השחקנים משחקים בכל זאת. ג'רארד פיקה היה אחד הפעילים הבולטים למען עצמאות קטלוניה, ובמקביל בלם שערך 102 הופעות בספרד.
"אני חושב שאפשר לרצות עצמאות ובמקביל לשחק בספרד", אמר פיקה. "יש מתאזרחים ממדינות אחרות ששיחקו בספרד ולא הרגישו ספרדים, אני צריך להרגיש את הצבע? ההצבעה שלי על העצמאות חשאית וזה לא צריך להשפיע על הקריירה. איך מרגישים מדינה? זאת תחרות? איך מודדים מי יותר ספרדי? כשזכינו במונדיאל אף אחד לא בדק כמה אנחנו אוהבים את המדינה". פיקה אולי לא ילך ברחובות מדריד ויתמוך באומה ספרדית אחת גדולה בלי זכויות אוטונומיות לבאסקים, הקטאלנים והאנדלוסים. אבל הוא אחראי לחלק מהרגעים הגדולים של ספרד, נבחרת שזכתה ביורו 2008 עם מרקוס סנה, יליד ברזיל, בתור קשר אחורי.
יוגוסלביה: רבע גמר מונדיאל, רגע לפני מלחמת אזרחים
יוגוסלביה היא אחת הנבחרות המבוזבזות בעולם הכדורגל (ואולי גם בכדורסל). הדור המוכשר שגדל שם התפרק לנבחרות אחרות בתחילת שנות התשעים, במלחמות עקובות מדם ומלאות בסיפורים מזעזעים בלב ליבה של אירופה. הם הגיעו עד לרבע גמר מונדיאל 1990, בו דרגאן סטויקוביץ' הסרבי, רוברט פרוסינצ'קי הקרואטי ודיאן סאביצ'ביץ' המונטנגרי בעטו אחד אחרי השני פנדלים. המלחמות ביוגוסלביה פרצו ב-1991, אך המתיחות התחילה לפני כן כשקרואטיה וסלובניה הצהירו על רצונן לעצמאות ב-1990.
סטויקוביץ'. היה חלק מנבחרת שייצגה לא מעט לאומים (Getty)
הפער בין הקרעים הגדולים בחברה היוגוסלבית לנבחרת עצום. היא זכתה באליפות אירופה לנבחרות צעירות ב-1987, הכוכב האדום זכתה בליגת האלופות ב-1991 (עם חלוץ צפון מקדוני וקשר קרואטי בבלגרד). המתיחות הזאת השפיעה גם על הנבחרת, במקרה של זבונימיר בובאן. הקשר האגדי בעט בשוטר שניסה לתקוף את אוהדי דינמו זאגרב במהלך משחק בין זאגרב, בירת קרואטיה כיום, לבין הכוכב האדום בלגרד. הוא הושעה לחצי שנה אחרי העבירה האלימה, אחריה אמר שסיכן את הקריירה ואת חייו למען קרואטיה, וזה לפני ההישג במונדיאל.
איביצה אוסים, מאמן נבחרת יוגוסלביה במונדיאל, אמר ש"סרצ'קו קטנאץ, אחד השחקנים החשובים שלנו, ביקש ממני לא לשחק ברבע הגמר כי איימו על משפחתו בלובליאנה והוא ביקש לחזור אליה". זה אולי אחד ההישגים הספורטיביים הגדולים בהיסטוריה, השילוב של נבחרת מבני לאומים כל כך שונים שהצליחה להגיע רחוק גם בזמן שהמדינה אותה הם מייצגים גולשים לאט למלחמת אזרחים. הגדולה הספורטיבית מהדימה מצד אחד, אך מצד שני יכול להיות שפספסנו נבחרת היסטורית באמת. היוגוסלבים, באופן טיפוסי, פשוט עלו למגרש ועשו הכל כדי לנצח.
צרפת: ילדים של מהגרים
חלק מהכדורגלנים הצרפתים הגדולים ביותר מגיעים ממוצא אפריקאי במקור. זינדין זידאן וכרים בנזמה אלג'יראיים, אנגולו קאנטה ממאלי, קיליאן אמבפה ממוצא קמרוני-אלג'יראי והרשימה ארוכה וכוללת שמות כמו קלוד מקאללה, פטריק ויירה ופרנק ריברי. בצרפת, מדינה בה יש נוכחות משמעותית לימין הקיצוני בדמות מרין לה פן, זה הוביל למספר מחלוקות גדולות לאורך השנים.
מאז 1998 ועד היום יש ביקורת על שילובם של חלק מהזרים בנבחרת צרפת. ז'אן לה פן, פוליטיקאי ימני קיצוני, אמר של"נבחרת של אפריקאים וערבים אין שום דבר לעשות עם הערכים של צרפת", אחרי שהם הובילו אותה לזכייה במונדיאל ראשון אי פעם. בעבר הם אף כונו "נבחרת השחור-לבן-ערבי" במקום נבחרת הכחול-אדום-לבן, הטריקולור שמזוהה עם צרפת.
נבחרת צרפת. הגזענות במדינה, לרוב, לא חילחלה פנימה (Getty)
הגזענות הזאת זלגה גם לתוך הנבחרת. פטריס אברה, שחקן נבחרת צרפת ומנצ'סטר יונייטד לשעבר, אמר בעצמו שבכל פעם בה נשיא צרפת הגיע לפגוש את השחקנים, ביקשו משחקנים כמו הוגו לוריס ולורן קוסיילני לשבת במרכז השולחן, בעוד ממאדו סאקו ובקארי סנייה השחורים גורשו לקצהו.
תפקידה של נבחרת לאומית הוא לא לפתור את השסעים והריבים השונים שיש במדינות. אבל אם כדורגל זה עניין של חיים ומוות, הנבחרות יכולות להיות חלק מהחיים. בסופו של דבר אלה 11 השחקנים הטובים ביותר שיש למדינה להציע, שעולים לשחק בשביל להשיג ניצחון עבור אותה מדינה. זה יכול להרוס נבחרות, או למנוע מהן להגיע למלוא הפוטנציאל.
וזה הגיוני, בסופו של דבר. שחקנים צריכים לשחק אחד עם השני בקבוצה ובנבחרת, אך החיבור של אוהדים לנבחרות לאומיות שונה מאוד מהחיבור לקבוצות. לכן נקווה, כמו תמיד, לניצחון של נבחרת ישראל. אם דאבור יבשל לוייסמן, או הפוך, זה יכול ליצור רגע עם משמעות סמלית עצומה למיליונים. אל אל ישראל.
וייסמן ודאבור. יתעלו על המחלוקות? (אלן שיבר)