$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

ואיפה אנחנו? תופעת המתאזרחים בנבחרות

הנבחרות הבינוניות מנצלות חוק של פיפ"א כדי לסגור פערים. האחרונה שבהן היא מרוקו, שהצליחה לפתות קשר שנולד במלאגה ומשחק בריאל. אז למה רק ישראל נותרה מאחור?

רועי ויינברג
רועי ויינברג  21.03.24 - 13:48
Getting your Trinity Audio player ready...

תגיות: ברהים דיאס

ברהים דיאס הוא אולי אחד משחקני הכדורגל הכי פחות מוערכים בעולם. הקשר בן ה-24 נולד במדריד, גדל באקדמיה של מנצ'סטר סיטי, הגיע ממנה לריאל מדריד, הושאל למילאן וחזר לריאל כדי להבקיע שער ניצחון בשמינית גמר ליגת האלופות השנה. הוא נע בין הספסל להרכב אצל קרלו אנצ'לוטי, אבל הרשים מול לייפציג ואשתקד תרם 7 שערים ו-7 בישולים עבור מילאן. אותו דיאס הפך לאחד השמות החמים של פגרת הנבחרות, לאחר שבחר לייצג את נבחרת מרוקו, מקום הולדתו של אביו, ולא את ספרד.

מרוקו פנתה אליו עוד ב-2017, אבל דיאס העדיף לשחק בספרד. הוא שיחק בנבחרות שם הצעירות, אבל בבוגרת שותף רק במשחק ידידות מול ליטא ב-2021. מאז הוא כמעט ולא זומן, כאשר הלחץ המרוקאי השתלם ודיאס בחר בהם בסופו של דבר. הוא יצטרף במרוקו לשוער יליד קנדה, יאסין בונו ולאשרף חכימי, המגן שנולד במדריד. שניהם הובילו את הנבחרת לחצי גמר המונדיאל כשהם מדיחים בדרך את ספרד, פורטוגל ובלגיה.

הנבחרת הזאת, למעשה, התבססה על ילדים של מהגרים. מעבר לבונו הקנדי וחכימי הספרדי, הובילו אותה רומן סאיס, שנולד בצרפת וחכים זייש ההולנדי, בנוסף לשחקנים שנולדו במדינה עצמה כמו יוסוף אן-נאסירי. הנבחרת הזאת הגיעה רחוק מאוד במונדיאל בזכות היכולת של מאמנה, וואליד רגרגי לשלב בין אותם מהגרים, אנשים שהמשותף להם הוא הורים מרוקאים ולא כאלה שגדלו ביחד כמו נבחרות אחרות.

מעבר לרגרגי עצמו, מדובר בתופעה גדולה יותר – נבחרות בינלאומיות ש"גונבות" שחקנים אחת לשנייה. דיאס הוא רק השם האחרון בתופעה שבלטה גם לפני המונדיאל וגם אחריו.

ניצול הזדמנויות
בדומה לכמעט כל תופעה גדולה בכדורגל, השינוי התחיל משינוי חוקתי. קונגרס פיפ"א אישר ב-2020 כי שחקן יוכל להחליף נבחרת אם הוא שיחק פחות מ-3 משחקים תחרותיים בנבחרת הבוגרת הקודמת שלו (ולא שיחק ביורו או במונדיאל) לפני גיל 21. כך נבחרות התחילו לפנות לשחקנים, וברוב המקרים גם הבטיחו להם זמן משחק.

מאמן נבחרת ספרד לואיס דה לה פואנטה אמר לאחר ההחלטה של דיאס כי "הדבר החשוב ביותר שוהא ששחקן ירצה לשחק עבורנו, בלי דרישות או תנאים ועם יחס של כל שחקן אחר. לא דיברתי עם דיאס לפני או אחרי ההחלטה". בין אם הובטחו לדיאס דקות, או בין אם פשוט הסיכוי שהוא יהיה בסגל רק כי הוא מקבל דקות בריאל מדריד גבוה בהרבה, זאת אולי הדרך של נבחרות קטנות יותר לצמצם פערים.

פערי תרבות
התופעה הזאת קיימת לשני הכיוונים. שחקנים שלא מספיק טובים בשביל להיות באנקר בנבחרת או לא מספיק מאמינים בעצמם עוברים לנבחרות קטנות יותר, ושחקנים איכותיים לוקחים את הסיכון ומוצאים את עצמם בנבחרות טובות. ג'ק גריליש, למשל, עבר מנבחרות אירלנד הצעירות לאנגליה ב-2017, עוד לפני השינוי החוקתי שהוביל לעלייה במתאזרחים.

בינתיים, הוא הפך לאחד השחקנים הטובים בעולם, הבקיע במדי אנגליה במונדיאל וכנראה יהיה בסגל גם ליורו. מייסון גרינווד, שחקן פחות טוב וכזה שכנראה לא יזומן לנבחרת אנגליה לאחר פרשת התקיפה המינית (כאשר התיק נסגר לאחר שעדת מפתח סירבה להעיד), מנהל מגעים כדי לעבור מאנגליה הצעירה לג'מייקה.

שחקנים כמו דיאס, הקדישו חשיבות ליחס המיוחד שקיבלו ממרוקו ו"חוסר התקשורת" מצד ספרד. בסופו של דבר זה הדבר הקרוב ביותר שנבחרות עושות לסקאוטינג, ובמקרים מסוימים יכול להקפיץ קריירות בזכות יצירתיות של מנהלים מקצועיים.

בן ברטון דיאס הוא אולי נער הפוסטר של האזרחות הזאת. החלוץ הצ'יליאני שנולד בסטפורדשייר האנגלית זומן לנבחרת אחרי שנים על הספסל של בלקבורן רוברס, רק כי מאגר הנתונים של פוטבול מנג'ר עדכן כי הוא חצי צ'יליאני. הנבחרת זימנה אותו, ראתה אותו מבקיע מול ארגנטינה והופך לשחקן פרמייר ליג, רק בזכות היצירתיות הזאת.

ברטון דיאס לא היה מגיע לצ'ילה אלמלא הלחץ של גיימרים שמשחקים פוטבול מנג'ר על ההתאחדות, ובלי היצירתיות של מי שבחר להוסיף למשחק את הלאום הצ'יליאני שלו. הכל טוב ויפה, אבל בינתיים הוא נפלט מהנבחרת, ומסיבה טריוויאלית. ריקרדו גארקה, המאמן החדש, הבהיר לו כי הוא חייב ללמוד ספרדית בשביל לשחק: "היה לו מספיק זמן, הוא זומן לקופה אמריקה לפני שנתיים. אני חושב שזה חיוני בשביל תקשורת בריאה".

הצד של ישראל
כל זה, באופן טבעי, מביא אותנו לנבחרת שלנו. יש לא מעט שחקנים יהודים טובים ברחבי העולם ששווים מקום בנבחרת. יש את ג'וש כהן וניית'ן בקסטר, שוערים יהודים טובים, בהגנה יש לנו את פליפה סנדלר מניימיכן, אנטל יעקובשווילי מג'ירונה וג'ו ג'ונסון מלוטון, בקישור את יוריס ואן אובריים ממכבי ת"א ואת פין עזז ממידלסברו ובהתקפה את דניל לסובוי ממכבי חיפה.

אז למה הם כן ואנחנו לא? ההסבר המשמעותי ביותר, יש לציין, הוא הפוליטי. כבר ראינו את עלי מוחמד מקבל תושבות קבע משרת הפנים איילת שקד כחודשיים לפני הפלייאוף, ולאחרונה אף שר הפנים משה ארבל הקים ועדה שגיבשה מסקנות יעודיות לאזרוח שחקנים, אך כאן המצב שונה - מדובר ביהודים, חלקם עם קשרים לזהותם היהודית כמו ג'ונסון בן ה-18 מלוטון ששיחק בגרסה האמריקאית של המכבייה.

האם זה יקרה? האם נראה שינוי בקריטריונים? מוקדם לדעת, ולממשלת ישראל יש בעיות דחופות יותר כרגע. למרות זאת, הפוטנציאל גדול. בהתחשב בדור הזהב שצומח לנו כאן ובהתקדמות של יהודים ברחבי העולם, לא רחוק היום שישראל תאיים באופן קבוע על עלייה ליורו ותראה כישרון גדול ויהודי משחק בהונגריה או בנבחרת אחרת. חוסר ריכוז כאן יכול להתגלות כפספוס לשנים.