הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

סוף דבר: ה-1:6 סימל את תחילת השבר בבארסה

חמש שנים אחרי, אפשר להגיד שה-1:6 סימל גם את תחילת השבר בברצלונה. את הרגע שבו הסיסמה "יותר מעוד מועדון" נפחה את נשמתה. יעקבי נזכר ומציע: זה מה שצריך לעשות כדי שהיא תחזור לגדולתה

נדב יעקבי
נדב יעקבי  08.03.22 - 13:29

בבוקרו של יום שלישי ה-14 בפברואר 2017 נפטר חאבייר קומה בגיל 77. ספק אם שמעתם מימיכם על הסופר, הפרסומאי ואיש הרוח הקטאלוני, אבל הוא האיש  שטבע את הסיסמה, שלאחר מכן הפכה למוטו של מועדון הכדורגל ברצלונה – MES QUE UN CLUB.

"יותר מעוד מועדון", זה הפירוש המילולי, פחות או יותר של סיסמת הבחירות שהגה חאבייר קומה ב-1973 ושסייעה לאגוסטי מונטאל קוסטה להיבחר באותה שנה כנשיא המועדון. מאז ובמשך למעלה מ-40 שנה הפך הסלוגן הזה לכותרת, שלפחות בעיני אוהדי הקבוצה, מגדירה את הסיפור המיוחד של בארסה. כלומר - מועדון אחר, מיוחד, בעל ערך מוסף, ששונה מכל היתר. קומה עצמו הסביר: "מה שניסיתי זה לנסח את התחושה הכללית של מה מסמלת בארסה עבור קטאלוניה. מה שהרגשנו כשבארסה הבקיעה או שער או כשניצחה".

אז כן, בתחילה הסיפור אכן היה פוליטי-לאומי. כשברצלונה סימלה את שאיפתה של קטאלוניה לעצמאות, או לפחות להגדרה עצמית. אלו היו השנים בהן ספרד הדיקטטורית של הגנרל פרנקו הפכה להיות דמוקרטיה. והמעבר הזה עבור חבל ארץ כמו קטאלוניה, שבמשך 39 שנים כל ביטוי פומבי ללאומיות נחשב לעבירה על החוק, היה דרמטי.

אולם בשנים האחרונות למוטו MES QUE UN CLUB נוספו משמעויות נוספות, ועיקרן סגנון המשחק הייחודי וההתבססות על שחקני אקדמיית הנוער המפורסמת "לה מאסיה". האחראי לכך היה בעיקר יוהאן קרויף, שהגיע לברצלונה ב-1973 כשחקן וב-1988 כמאמן. קרויף היה זה שיזם את הקמת האקדמיה במתכונתה המודרנית, כשהקו המנחה היה שכל קבוצות הגילאים ישחקו באותו סגנון.

הסגנון היה הולנדי במהותו, עם נגיעות לטיניות. העיקרון הבסיסי היה שהדבר החשוב ביותר במשחק הוא הכדור. ככל שהכדור יהיה יותר זמן ברשותך, הוא יהיה פחות זמן אצל היריב. ככל שהכדור יהיה יותר זמן בשליטתך, כך תוכל לקבוע את הקצב ואת הדינמיקה של המשחק.

קרויף תמיד טען שהאסתטיקה של המשחק חשובה לא פחות מהתוצאות, ושניצחון "מכוער" לא עדיף מבחינתו על הפסד "יפה". קרויף לא היה תבוסתן, גם לא יפה נפש. אבל האמונה שלו הייתה שכדורגל יפה, אם הוא משוחק כראוי, בסוף גם ינצח.

כולם זוכרים כיצד קרויף ההולנדי תמך בנבחרת ספרד בגמר המונדיאל של 2010 מול הולנד, בגלל שספרד שיחקה את הכדורגל החיובי והאסתטי בעוד שהולנד נקטה בסגנון ציני שלפחות מבחינתו "בגד במסורת".

קרויף הניח את היסודות, ופפ גווארדיולה, תלמידו, לקח את תכנית האב עוד כמה צעדים קדימה. המאמן הצעיר בנה קבוצה שהביאה את הכדורגל אל סף השלמות. בין 2008 ל-2011 בארסה הייתה בשתי דרגות מעל כל יתר הקבוצות בעולם, ושיחקה כדורגל שאף אחד לא היה מסוגל לחקות.

בימים ההם, כשבארסה הפכה את ה"טיקי טאקה" (הגדרה שפפ מתעב) לכמעט מדע מדוייק, כשגווארדיולה נתפס כגורו של הכדורגל המודרני, הסלוגן המעט נדוש ומעט שחוק MES QUE UN CLUB קיבל לפתע עוצמה מפתיעה ורלוונטיות חדשה.

זלטן איברהימוביץ נהג לכנות את גווארדיולה "הפילוסוף", ומבחינתו זה כינוי גנאי. האמת היא שפפ הוא באמת פילוסוף של כדורגל. ואני רואה בכך דווקא מחמאה גדולה. לא תמיד ברצלונה ניצחה, לא תמיד היא הייתה הטובה ביותר, אבל עד לפני כמה שנים היא ניסתה להישאר נאמנה לסגנון שהגדיר אותה, לערכים שקרויף וגווארדיולה הטיפו להם.

כמה סמלי שרק מספר שעות אחרי שחאבייר קומה, איש שכתב בימיו חייו למעלה מ-50 ספרים על קומיקס, קולנוע ופירסום, החזיר את נשמתו לבורא, נראה היה שגם הסיסמה שטבע לפני כל כך הרבה שנים, נפחה את נשמתה.

בערב ה-14 בפברואר הובסה בארסה 4:0 בפארק דה פראנס ע"י פריז סן ז'רמן במשחק הראשון בשמינית גמר ליגת האלופות. התחושות היו זהות בכל מקום על פני הגלובוס: זו לא הייתה רק תבוסה מחפירה, שקשה להאמין שיהיה אפשר למחוק אותה - זה היה יותר מעוד הפסד.

שלושה שבועות לאחר מכן הגיע משחק הגומלין בקאמפ נואו. מעטים האמינו שברצלונה מסוגלת למחוק תבוסה של 4:0. והאמת היא שעד לדקה ה-88, כאשר ברצלונה הובילה 1:3, לא היה אפילו אחד מ-89 אלף האוהדים באצטדיון ומאות המיליונים שחזו בטלוויזיה, שהאמינו שזה עדיין אפשרי.

אז כן, מה שקרה ב-8 בפברואר 2017, היום לפני חמש שנים, זו הרמונטדה הגדולה והמדהימה ביותר שנראתה אי פעם בכדורגל העולמי. ניימאר לקח את זה על עצמו, הבקיע וגם בישל בדקה ה-95 את שער הניצחון של סרג'י רוברטו, שקבע 1:6 וגם חילץ מגרוני את הזעקה "1:6! לא היה כדבר הזה!!".

באותו רגע זה היה הניצחון הכי גדול של בארסה. אבל זה בדיוק העניין. באותו רגע. ונעזוב לרגע את התפקיד המכריע של השופט הגרמני דניז אייטקין שהעניק פנדל שכנראה לא היה ללואיס סוארס. אני מדבר על התמונה הגדולה יותר.

לניצחון ההיסטורי ההוא, ה-1:6 המהדהד, לא הייתה המשכיות. הוא לא העיד בעצם על שום דבר משמעותי, חוץ מעצם החווייה הכמעט דתית. שהרי ברבע הגמר בארסה הובסה 3:0 ע"י יובנטוס והודחה מליגת האלופות. יותר מזה, הרבה בעקבות המשחק ההוא, ניימאר החליט לעזוב את ברצלונה, כשהבין שגם אחרי משחק הירואי כזה לאו מסי ימשיך להיות השחקן מספר אחת של הקבוצה.

בכך הגיעה לסיומה התקופה המופלאה של שלישיית ה-MSN, שלישיית ההתקפה הטובה בהיסטוריה. זו שכבשה בשלוש עונות 363 שערים. וכאן החלה הקריסה של ברצלונה – המקצועית, הכלכלית ולא פחות חשוב, האידאולוגית.

מאז הזכייה בליגת האלופות ב-2015, לפני כמעט 7 שנים, ברצלונה נמצאת בנסיגה מתמדת. וכמה סמלי שדווקא מה שנראה באותו רגע כנקודת השיא – הרמונטדה מול פ.ס.ז.' – הפך בדיעבד לנקודת השבר.

אז יכול להיות שהעידן החדש, זה של צ'אבי המאמן, יחד עם הצעירים המוכשרים פדרי, גאבי, אנסו פאטי והאחרים, יחזיר את ברצלונה לקדמת הבמה. אבל עדיין מוקדם לומר. מה שבטוח זה שאם ברצלונה רוצה לחזור למקום בו הייתה לפני עשור, היא חייבת לזכור את דבריו של חאבייר קומה.