נאש קונטרול: כך סטיב נאש שינה את ה-NBA

סטיב נאש הוביל מהפכה ב-NBA. הוא לא היה גבוה, מהיר או חזק, אבל הוא החזיר לכולנו את ההנאה מהמשחק. פול, ארווינג, ווסטברוק וקרי חבים תודה לאדם שהעיז לשנות, וגרם אפילו לגרג פופוביץ' להחליף את עורו. פרידה מהוגה דעות, שמגיע לו פרס על מפעל חיים

ערן סורוקה
ערן סורוקה  22.03.15 - 12:00
תחילת כתבה

סטיב נאש היה כדורסלן, אפילו כדורסלן מעולה שייכנס להיכל התהילה. אבל יהיה מגוחך לדבר על סטיב נאש במונחים של כדורסלן. סטיב נאש היה משורר, היה צייר, היה מלחין, היה פסל. סטיב נאש הוא גדול הוגי הדעות של הכדורסל המודרני.

היום אנחנו רואים את ראסל ווסטברוק מתעופף לטריפל-דאבלים, את סטף קרי מוסר מאחורי הגב תוך הפעלת כמות המאמץ שנדרשת מאדם ממוצע כדי למצמץ, את ג'ון וול עושה יותר סיבובים באוויר מפריזבי בגינה ציבורית, את קיירי ארווינג שורף יריבות צמרת עם 55 ו-57 נקודות, ואת סן אנטוניו עושה 10 מסירות בהתקפה. קצת קשה להאמין, אבל ה-NBA שלפני עונת 2004/05 הייתה מקום קר ואכזר. שושלת הלייקרס התפרקה מבפנים ומבחוץ מול מכונה קבוצתית והגנתית לעילא מדטרויט שאת ה-DNA שלה קשה לשכפל, סן אנטוניו הייתה אפרפרה וניסתה להתרגל לחיים ללא דייויד רובינסון, והליגה חיפשה כיוון, חיפשה משהו חדש ומרענן. ואז הגיעו סטיב נאש ומייק ד'אנטוני, ותוך 7 שניות, שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

מבט קצר על הסטטיסטיקה מעלה כי ב-2003/04, קצב המשחק הממוצע בליגה היה של 92.7 התקפות למשחק. כיום, יש רק קבוצה אחת שמשחקת בקצב דומה – יוטה ג'אז, וגם אצלה זה בעיקר מתוך פילוסופיה דמויית-קולג'ים ששמה דגש על הגבלת האופציות של היריבה בעזרת חמישייה גבוהה, צעירה ואתלטית, תוך הודאה בכך שהארטילריה ההתקפית שלהם עצמם מוגבלת מאוד. הקצב הממוצע כיום הוא 96.3 התקפות לערב, מהיר הרבה יותר. עבור יותר ויותר קבוצות, התקפות מעבר הן לא דרך להשיג נקודות – הן דרך חיים.

רק שאם אתם עוקבים אחרי הליגה, לא הייתם צריכים את הסטטיסטיקה. ב-2003/04, הרכזים הבולטים היו אלן אייברסון הענק והשנוי במחלוקת, בארון דייויס שהבריק בין פציעות, וסטפון מארברי המושמץ. כיום יש לנו דור זהב של כריס פול וג'ון וול, קרי וארווינג, ווסטברוק ולאורי, לילארד וג'נינגס, פארקר ורוז (כשהוא בריא), ריקי רוביו וראג'ון רונדו, מייק קונלי וגוראן דראגיץ' ואריק בלדסו וברנדון נייט, ובאופק כבר צצים עוד ועוד וירטואוזים. והכל התחיל מאותו בחור שהחליט, עם מאמנו, שהתקפה בה נעצרים לשלשה אחרי שלוש שניות, או משחקים בליין-אפ של גבוה אחד וארבעה קלעים, הוא לא מילה גסה.

"הליגה הרבה יותר מהירה היום, עם הרבה יותר הנעת  כדור", הסביר מאמן גולדן סטייט סטיב קר, אחד המרוויחים העיקריים מהמהפכה, ל'סן פרנסיסקו גייט' בנובמבר האחרון, "והעקבות מובילים ישירות לשנים של נאש וד'אנטוני בפיניקס. סטיב סחף את הליגה בסערה, נתן שואו ענק, וזה שינה את החשיבה של כולם. אפילו גרג פופוביץ' הבין שהקבוצות שלו בסן אנטוניו חייבות לשנות את הסגנון, והספרס הפכו לקבוצה הגמישה להדהים שאנחנו רואים כיום".

העובדה שנאש היה מובילה של המהפכה הזו היתה מרתקת כמעט כמו הכדורסל שלו. פציפיסט קנדי מאוניברסיטה קטנה בסנטה קלרה, עם שיער מגוחך, שלא היה מספיק טוב בשביל הסאנס בקדנציה הראשונה ורקם ידידות מיוחדת, אבל נטולת הישגים, עם דירק נוביצקי בדאלאס. כשחזר לפיניקס הוא הוביל את מה שנראה לנו אז ככוחות האור, מול כוחות החושך של ברוס בואן; הילד הנאיבי חשב שהוא יכול לומר לכולם מה לעשות, כשהקבוצה שלו מתקשה להשיג עצירה בהגנה ברגעים קריטיים – ברוב המקרים הם פשוט לא היו זקוקים לזה מפני שהיריבות היו במינוס 20 באותו שלב – וזה מה שהביא לכך שנאש מסיים את הקריירה ללא אליפות או גמר.

אליפות הייתה עושה עמו חסד, ואולי היה משיג אותה בלוס אנג'לס עם קצת יותר מזל ופחות היסטריה מסביבו. אבל בשלב מסוים הגוף הצנום והשברירי – עד היום צרובה במוחי התמונה של הצוות הרפואי של פיניקס משמן את הצירים ומחליף צמיגים בדקות המנוחה הבודדות שלו בפלייאופים ההם, כדי להחזיר אותו למשחק כמה שיותר מהר – נאלץ להיכנע למציאות. אוהדי הלייקרס שכועסים עליו על כך ש"שדד" 29 מיליון דולר ובחירות דראפט מהקבוצה שלהם, מוטב שינוחו. הם רלוונטיים בערך כמו אוהדי וושינגטון של מייקל ג'ורדן, טורונטו של האקים אולאג'וואן או אורלנדו של פטריק יואינג. בעוד שלוש שנים אף אחד לא יזכור שנאש בכלל שיחק באל.איי.

בזמן אמת, זה נראה כאילו נאש שדד שני תארי MVP משחקנים שהיו ראויים יותר. ב-2004/05 הוא זכה בתואר כאשר רשם 15.5 נקודות לערב, ושאקיל אוניל נתן את מה שלימים תיזכר כעונתו הדומיננטית האמיתית האחרונה; ב-2005/06, עם 18.8 נקודות למשחק, הוא סיים ראשון בעת שלברון ג'יימס רשם 31 נקודות לערב, וגם הן החווירו לעומת קובי בראיינט בעונת הקליעה הווילט-צ'יימברליינית ביותר בעידן המודרני. במבט לאחור, ובעיקר בהתחשב בכך שלא לקח אליפויות, שני תארים כאלה הם מעט מדי עבור אדם שגבו לא מאפשר לו לכדרר בגיל 41, אבל רוחו רובצת כבר שנים מעל הליגה כולה.

וכשיעמוד סטיבי בשערי היכל התהילה, בעוד מספר שנים, וייכנס פנימה בחליפה ובשיער מסורק, נזכור כולנו את האסיסטים הנפלאים והאחוזים הפנטסטיים והשליטה שאין שנייה לה בכדור, בקצב המשחק ובמוחם של יריביו. אבל בעיקר נזכור איך הדגים, הסביר ונימק בפני ליגה שלמה מהו הכדורסל היפה, האסתטי, ואיך אפשר גם לנצח איתו. במחשבה שנייה, הוליווד מתאימה לו כמו כפפה ליד: הרי שם מעניקים, פעם בשנה, פרס על מפעל חיים.

הדפס