נס ציונה: עיר עם לב של מושבה, ותואר אירופי

המלחמה על הפרקט, הגב ממדינה שלמה, הטירוף של הקהל והמחוות המרגשות אחרי הזכיה ההיסטורית ביד אליהו. אלו רק דוגמאות בודדות מתוך רבות שמציגות את הייחודיות של עירוני נס ציונה, ואת הצורה בה הקבוצה משקפת את האופי של העיר כולה. טור אוהד כתום

ארד ירושלמי
ארד ירושלמי  26.04.21 - 09:00
תחילת כתבה

להיות נס ציוני זה אומר הרבה דברים. זה ללכת לקניותר בידיעה מראש שאתה תפגוש מישהו שאתה מכיר. זה לזהות מרחוק את 'רונן ארטיק'. זה לזרום עם ההומור והבדיחות המקובלות על כמה שנס ציונה לא מוכרת או לא קיימת. זה ללבוש בגאווה את הצבע הכתום במשחקי הספורט של הקבוצות המקומיות. החל מאתמול (ראשון), זה גם להגיד בקול רם ועם חיוך עצום על הפנים משפט שבחיים לא יימאס - לעיר שלי יש תואר אירופי.

עירוני נס ציונה, הקבוצה הצנועה מלב המושבה, זו שעלתה לליגת העל רק ב-2013, רשמה הישג היסטורי ובלתי רגיל עם הזכייה ביורופקאפ 2021 והצטרפה למכבי תל אביב והפועל ירושלים בתור המועדונים הישראלים היחידים עם תארים בין לאומיים בכדורסל. כן, דווקא היא, הקבוצה עם התקציב המזערי (ביחס לשאר הליגה) מהעיר החביבה בין ראשון לציון ורחובות העצומות. קבוצה בלי מסורת ארוכת שנים או הישגים - שהתואר הראשון בתולדותיה הוא למעשה זה שהושג אתמול.

יש שיגידו שזה תואר קטן ולא יותר מדי מרשים, כי כשחובבי כדורסל מסוימים שרגילים ליורוליג שומעים את המשפט 'המפעל הרביעי בחשיבותו באירופה', זה עשוי להעלות אצלם גיחוך קל. אז מה, שיגחכו. מדובר במפעל בו קבוצות ישראליות אחרות ניסו לזכות בעבר ולא הצליחו, דוגמת הפועל חולון ובני הרצליה. מדובר במפעל עם קבוצות מצוינות שחוות עונה לא רעה בכלל בגזרה המקומית שלהן. מדובר במפעל לגיטימי של פיב"א, לא פחות. נוסיף גם את העובדה שבליגה נס ציונה חווה עונה לא טובה, ולקח זמן עד שנוצר תלכיד כזה טוב בסגל, אחרי ששלושה זרים שוחררו והוחלפו. אז כן, זה הישג עצום.

אבל כדי להבין את גודל ההישג צריך להסתכל קצת יותר לעומק על איך הקבוצה הזאת משקפת את האופי של העיר כולה, על איך הקבוצה הפכה לקונצנזוס שכל המדינה הייתה מאחוריה בפיינל פור הזה בתל אביב, על איך הניצחונות בחצי הגמר ובגמר היו ניצחונות של לב ונשמה בעיקר. המאמן בראד גרינברג אמר אחרי הזכייה: "אני מאמין שהישג כזה, לעיר משפחתית שכזאת עם קהל כל כך תומך, זה משהו שאפשר ממש להתגאות בו".

גרינברג לא טעה, ודוגמאות למשפחתיות הזאת ניתן היה לראות בלי סוף: באווירה ביציעים של ההיכל ביד אליהו, בכיכר העירייה בחגיגות הזכייה וכן בכל מה שהיה בין לבין. האופי, הרגש, הצניעות, האחדות ובחלקים רבים בצמד המשחקים האלה - גם הכדורסל - כל זה סחף את המדינה כולה להיות בעד הקבוצה המיוחדת הזאת ולהכיר בתופעה הנדירה הזאת שנקראת עירוני נס ציונה. רביב לימונד, שהגיע לקבוצה ב-2019, הודה בעצמו: "מרגיש חלק מהעיר הזאת". אין סיבה שלא.

ואולי האיש שהכי מסמל את הדברים האלה שהוזכרו, הוא השחקן שהפך לסמל בעצמו - טל דן. הפורוורד בן ה-34, שהעביר כמעט את כל הקריירה שלו בשורות הכתומים וחווה איתם את כל העליות והירידות בעשור האחרון, פשוט סיפק כל כך הרבה רגעים שמשקפים את המהות של הקבוצה ואת החיבור שלה לעיר ולתושביה. זה מתחיל בדברים הקטנים, דוגמת הכיפים לכל האוהדים שחגגו איתו בכיכר בזמן ששאר הקבוצה נמצאת עם ראש העיר, וזה ממשיך עם המחוות העצומות כמו המעשה הראוי להערצה שלו כשלקח איתו להנפת הגביע בהיכל ילד מהמחלקה הצעירה של המועדון, ילד אשר החלים ממחלת הסרטן.

כמובן שגם על הפרקט ראינו מדן את הדוגמאות הטובות ביותר ללב ונשמה. למרות שהיה עם אצבע שבורה ביד החזקה שלו שבקושי מאפשרת לו אפילו לכדרר, וכן עם תחבושת על הראש אחרי שדימם על רבע מהפרקט בשלב מוקדם של חצי הגמר, הקפטן הנס ציוני היה זה שיצר מומנטומים כשהיה צריך, שדחף את החברים שלו בכל דרך אפשרית, שווידא שתהיה כאן היסטוריה. כולנו כבר יודעים שזה לא חייב לבוא לידי ביטוי בנקודות, אלא גם באסיסטים, בחטיפות, בהגנה אדירה וברגעי קסם שאי אפשר לתאר במילים.

למכבי תל אביב ב-1977 היה את טל ברודי שאמר את אחד המשפטים הכי מפורסמים בתולדות הספורט הישראלי. לנס ציונה יש את טל דן, שאמנם לא אמר את אותן המילים בשידור, אבל הוא לא היה צריך, כולם חוו את זה וקלטו את המסר.

(גילוי נאות: כותב הטור הוא תושב ואוהד נס ציונה, אם זה לא היה ברור...)