שפך מנוע: השנה שבה שלטון ג'וקוביץ' התערער

דווקא אחרי שהשלים זכיה בכל תארי הגרנד סלאם ונראה בלתי מנוצח, הרגל של ג'וקוביץ' לחצה חזק על הברקס. שליט הסבב התקשה לייצר לעצמו מוטיבציה, השחיקה נתנה את אותותיה והיריבים התיישבו לו על הזנב. ב-2017 הסרבי יצטרך למצוא דרך להאיץ מחדש

ארז וייץ
ארז וייץ  29.12.16 - 12:30
תחילת כתבה

שני תארי גראנד סלאם אסף נובאק ג'וקוביץ' ב-2016, אבל הוא יזכור אותה בעיקר כשנת התפכחות, שנה שבה הרגל לחצה חזק על הברקס. השנה שבה הבין – כשרודפים אחרי העפיפון ומשיגים אותו, לפעמים קשה לתפוס שוב את הרוח.

כשרוג'ר פדרר חגג בספטמבר 2008 בארה"ב את תואר הגראנד סלאם ה-12 שלו, הוא נראה בלתי מנוצח. הסבב שימש כגן השעשועים הפרטי שלו, שבירת השיא של פיט סמפראס (15) היתה עניין של זמן ונדמה היה שמספר המייג'ורס שלו יוכפל בקלות, גם אם יעבור לשחק עם מחבט טניס שולחן. פדרר אומנם אסף עוד שני תארי גרנד סלאם בשנה שלאחר מכן, כולל זכיה ראשונה ואחרונה ברולאן גארוס, אבל שם גם החלה להתערער השליטה האבסולוטית שלו בענף.

במקביל לתהליך הפיכתו של פדרר מאל לבן אנוש, וכשרפאל נדאל נאבק בפציעות ומפסיק בעצמו לזלול תארים, הגיע זמנו של נובאק ג'וקוביץ' להפוך לשליט יחיד. הוא פיתח אופי בלתי שביר, פירק יריבים במלחמות התשה וחבטות עמוקות והתארים התחילו לזרום ובקלות.

רולאן גארוס 2016 היווה את קו פרשת המים. נולה הגשים חלום והניף לראשונה את הגביע בפריז, כשהוא סוגר ארבעה תארי גראנד סלאם רצופים וסופר – בדיוק כמו פדרר של 2008 – את מספר 12 בקריירה. ואז, בדיוק כמו פדרר, גם ג'וקוביץ' חווה מעצור.

אלוף צרפת הגיע שבועיים אחר כך לווימבלדון ונפרד מהטורניר כבר בסיבוב השלישי, כשהוא מפסיד לסאם קווארי – אחד שלא היה אמור לדגדג את המדורג 1 – בטח לא בכושרו האימתני. התיקון אמור היה להגיע בריו, אבל שם התופעה החמירה. נולה עף כבר בסיבוב הראשון עם הפסד מרגש לחואן מרטין דל פוטרו. באליפות ארה"ב הוא כבר חזר להפגיז, אבל בגמר מול סטאן ואוורינקה – שוב הגיעה קריסה. אחר כך הגיעו הדחות בחצי הגמר בשנחאי וברבע הגמר בפריז, והפסד קל מדי בגמר הסבב בלונדון לאנדי מארי, שלקינוח עשה מהפך בפסגת הדירוג.

אז מה גורם לשחקן דומיננטי כל כך לדעוך ברגע? איך תקופה כל כך מפוארת, שהצמיחה ספקולציות על שבירה זריזה של השיא של פדרר – אולי כבר ב-2017 – הפכה לקרב על המקום הראשון בעולם מול מארי, שחקן שעד לא מזמן היה מבסוט מהמקום הרביעי אחרי התותחים הכבדים?

עד כמה שקשה להאמין, גם שחקן שהביא את היכולת המנטאלית לדרגת אמנות, יכול לאבד יום אחד את הדרייב. ג'וקוביץ' הוא שחקן שחי בשביל הרגעים הגדולים, בשביל הנקודות המתישות שייכנסו לפנתיאון ולתקציר בכל מהדורת חדשות בעולם, בשביל החבטות שיטפחו את הדמות ההירואית שהוא כל כך אוהב לתחזק.

פתאום כשהיריב הוא כבר לא פדרר, כשהקרב בחצי הגמר לא מוגדר כקלאסיקה וכשיחסי הכוחות נוטים בבירור לטובתו, הרבה יותר קשה להניע. אם מדובר בסיבוב מוקדם הסטארטר של ג'וקוביץ' עוד יותר תקוע. הראש חושב על שלבי ההכרעה, הלב רוצה לדפוק חזק יותר והראש לא מתפקד לפתע באותה רמה.

"כשהגעתי לווימבלדון, ידעתי שלא יהיה לי קל למצוא מוטיבציה", אמר ג'וקוביץ' רגע אחרי המפלה על הדשא. כשסיים בלי הגביע בגמר בניו יורק הוא כבר דיבר על עייפות אמיתית ובעיה בפוקוס: "אני מחכה למצוא שוב את הרעננות והשקט הנפשי שלי. אני רוצה שוב ליהנות על המגרש. איפשהו בדרך איבדתי את זה".

בוריס בקר, האיש שהפך את ג'וקוביץ' למכונה, יודע גם להסביר למה היא מתחילה לחרוק דווקא כשהיא בשיאה. "אפשר להבין כל ספורטאי, שאחרי שהוא זוכה בהכל הוא פשוט מתעייף מאיזושהי סיבה", אמר שחקן העבר הגרמני ומאמנו של הסרבי בשלוש השנים האחרונות. וכשבקר מדבר על עייפות, הוא לא מתכוון לשרירים תפוסים ולכושר גופני: "אחרי הרולאן גארוס נראה היה שנובאק מחפש עניין בדברים אחרים, ורוצה לבלות יותר עם המשפחה. אנשים שוכחים שהדרך היחידה להצליח במקצוע הזה הוא להיות אנוכי. אחרי כמה שנים כאלה העולם שלך הופך להיות מקום בודד מאוד".

וג'וקוביץ' באמת הרגיש בודד, לא רק בנסיעות האינסופיות בסבב, אלא גם בצמרת. בלי הנשיפה בעורף מצד פדרר ונדאל, לך תמצא אתגר מול הנישיקורים והברדיכים של הסבב, "היה לו קשה בלי נדאל ופדרר", חשף בקר, "מארי תמיד היה החוליה הרביעית בחבורה הזאת, אז למעשה לג'וקוביץ' כבר לא היו יריבים. הוא כבר היה רגיל לשחק מול פדרר ונדאל, לכן השינוי שנדרש ממנו היה כל כך גדול".

פדרר הוא האבטיפוס של כוכב-העל שנדרש לטפס לבד. גם הוא התמודד לא מעט עם יריבים שלא מתקרבים לרמתו, גם הוא העדיף לפרוח בסביבה מאתגרת, כשרפאל נדאל נוגס לו בהגמוניה וג'וקוביץ' מתחיל לעקוף בסיבוב. גם פדרר לא פעם למצוא מחדש את הפוקוס.

"אני חושב שאם נדאל וג'וקוביץ' לא היו בסביבה, היתה לי פחות מוטיבציה לאורך הקריירה", אמר הטניסאי המעוטר בהיסטוריה, "אני לא יודע להסביר למה, אבל אני בטוח שהייתי זוכה באותו מספר סלאמים". ספורטאים גדולים כמו פדרר וג'וקוביץ' צריכים סיבה לקום בבוקר, ובאזור חודש יוני נולה פשוט רצה להמשיך לישון.

מוטיבציה היא שם המשחק, והיא דו סטרית. כשאתה הטוב בעולם, אתה האיש שכולם משתוקקים לנצח, לעשות על הגב שלך את הכותרת הסנסציונית של היום. כשאתה טוב מכולם, כל טעות גוררת הד ארוך, כל הפסד מקבל חצי שעה של דיון ביורוספורט. וכשמצופה ממך לסיים כל טורניר בהנפה, הלחץ מתחיל לשחק תפקיד מרכזי יותר.

פטריק מורטוגלו, מאמנה של סרינה וויליאמס, מכיר את התופעה מהצד הנשי, ואצל הטניסאית הטובה אי פעם המצב אפילו חמור יותר. הרי כבר שנים שכל טורניר מסתיים בזכיה של סרינה, אלא אם היא החליטה להתעסק בדיוק בליין הבגדים שנושא את שמה, ולאפשר לשחקנית אחרת ליהנות מקצת תהילה.

"הלחץ על שחקנים כאלה הוא כבד בצורה שלא תיאמן", הסביר מורטוגלו, "כשמשהו משתבש, המשחק לא זורם, אתה נהיה מתות ועבור היריב שלך זה משחק חייו. ואז מגיעה הפאניקה והמחשבות על הפסד. אלו תחושות כואבות בשביל שחקנים כאלה, כי הם לא רגילים לזה, וגם כי מצופה מהם להיות מושלמים כל הזמן".

2016 היתה השנה שבה ג'וקוביץ' הרגיש כמו פדרר, לטוב ולרע. בדומיננטיות ובבדידות בפסגה, בתארים שזרמו ובתהודה שייצרו הכישלונות בהמשך הדרך. 2017 היא ההזדמנות של ג'וקוביץ' לנער את העייפות, כי כשהיא תיגמר, יסתיימו גם שנות ה-20 של נולה וזכיות בגראנד סלאם בגיל 30 זה לא משהו שקורה כל יום בטניס.

רק 11 שחקנים בהיסטוריה זכו במייג'ור בתוך העשור הרביעי לחייהם, שלא לדבר על 5 שדורשים כדי לשבור את השיא. לבקר ברור איזה ג'וקוביץ' נראה מינואר הקרוב: "כל מה שקרה בחצי השנה האחרונה רק ייתן לנובאק מוטיבציה. בסוף יתברר שכל זה היה טוב בשבילו. מארי צריך להיזהר, לשחק כשאין לך מה להפסיד זה קל, ובשנה הבאה כבר יהיה לו מה להפסיד".

בגיל 29, כשהוא רחוק 5 תארי גראנד סלאם מהשוואת שיאו של הפנומן השווייצרי, לא בטוח שג'וקוביץ' חושב איך לקחת מפדרר את השיא. הוא יסתפק ביכולת שלו לחפור עמוק כדי למצוא כוחות ולהמשיך ליהנות מטניס.