לבד עד הסוף? הגורל של נובאק ג'וקוביץ'

שנה בדיוק לאחר הטורניר שסימן את סוף המשבר הכי גדול בקריירה שלו, נובאק ג'וקוביץ' חוזר לדשא בלונדון כפייבוריט לזכייה. כמו תמיד, גם הפעם הוא ינהל את הקרב על המגרש במקביל למאבק המתמשך על הכרה ואהבת הקהל. על האתגרים שמצפים לנולה בווימבלדון

אריאל כהן  01.07.19 - 14:31
תחילת כתבה

אולי בעוד כמה שנים נדע מה באמת קרה שם. אולי נובאק ג'וקוביץ' יספר לנו בעצמו, כפי שהבטיח לעשות במכתב שפירסם באתר שלו בשנה שעברה. אולי נבין בדרכים אחרות. כאבים במרפק, שמועות על בעיות בזוגיות, חיבור לגורו רוחני, החלפת צוות האימון – אולי כשג'וקוביץ' יגלה לנו אילו מהמוזכרים לעיל היו בעיות ממשיות ואילו רק סימפטומים בתקופה השחורה בין תחילת 2017 לאמצע 2018, נפסיק לשאול מניין נבע רצף המפלות וההפסדים ונתחיל לשאול איך הוא בכלל הצליח לתפקד. אולי. אבל הנה מה שאנחנו כן יודעים: מהבור המקצועי והאישי העמוק ביותר בקריירה הסרבי לא טיפס לאט, בגישושים. להיפך. הוא חזר לסבב כמו אריה ששוחרר לטבע והחליט לטרוף את כל מה ומי שחשבו שהג'ונגל כבר לא שייך לו.

שנה אחרי הטורניר שסימן את תחילת הקאמבק, נובאק מתייצב שוב באול אינגלנד קלאב. רואה כמו כולנו כמה העולם יכול להשתנות תוך 52 שבועות. לווימבלדון הקודם הוא הגיע פחות מחודש לאחר הדחה טראומטית מרולאן גארוס, ובסופה הכרזה שלא בטוח בכלל שינסה לשחק על הדשא. 3 חודשים לאחר מכן הוא כבר הכניס לארון את גביעי ווימבלדון ואליפות ארה"ב הפתוחה. 4.5 חודשים אחר כך זכה גם באוסטרליה. זו שורת ההישגים והקבלות שמספרת לנו איפה נמצא ג'וקוביץ' גם היום, ומדוע, למרות שהחלום להחזיק שוב בכל 4 הסלאמים יחד התנפץ לפני פחות מחודש בצרפת, הוא שוב האיש לנצח בלונדון.

זו ממש לא רק העובדה שנולה מגיע כמדורג ראשון - ודאי לא בשבוע בו שיטות דירוג וניקוד היו במוקד לא מעט דיונים ביקורתיים - אלא מעבר לכך. הסוכנויות בבריטניה הציבו אותו כפייבוריט הגדול עם 40% סיכוי לזכות בתואר חמישי בווימבלדון, מספר שאחרי פרסום ההגרלה זינק ל-45%. אחריו רוג'ר פדרר עם בין 20 ל-25 אחוז (נדאל שלישי עם 11-15). ואם בקביעת היחסים הללו עלולים להיות מעורבים מדי פעם שיקולים זרים בשל הכנסות חריגות על הימור מסויים, ניתן למצוא אינדיקציות נוספות שהולכות לכיוון הסרבי.

תחזית הסלאמים של Tennis abstract היא אחת מהן. היא חריגה בנוף לא רק עקב היותה אמפירית (עד כמה שניתן) אלא בעיקר מפני שאיננה מסתמכת כלל על דירוג ה-ATP, אלא על שיטת דירוג שונה לפיה טניסאי מקבל ניקוד רק לפי איכות היריב אותו ניצח וכושרו העדכני (ללא קשר לשלב בו נפגשו, ומבלי להסתמך על חישוב של 52 שבועות לאחור). בנוסף, זוהי תחזית שמשקללת את סוג המשטח המדובר. לאחר שפורסמה ההגרלה, הריצו באתר מאות אלפי סימולציות של ווימבלדון 2019 שהגיעו גם הן למסקנה דומה – ג'וקוביץ' הוא הפייבוריט עם 44% סיכוי לזכות בתואר. פדרר לא הרחק מדי מאחור עם 33%, ועדיין - הסיכוי של נולה להניף גביע בעוד כשבועיים שווה כמעט לסיכוי של כל המתמודדים האחרים יחד.

***
סרבים, החזרות, חבטות קרקע, כושר פיזי ומנטלי, טקטיקה. התעלות ברגעים החשובים, הסתגלות לתנאים המשתנים, רקורד על המשטח. כל הפרמטרים הללו, במידה כזו או אחרת, מקבלים משקל בתחזיות הסטטיסטיות השונות. אבל יש עוד מלחמה שג'וקוביץ' מנהל, בעל כורחו או שלא, כמעט לאורך כל הקריירה. מלחמה שמרבית הזמן נראה שסיכויי הזכייה שלו בה נמוכים מאלה עימם הוא נכנס לווימבלדון למשל. למלחמה הזו קוראים הקרב על ההכרה ואהבת הקהל, והיא מתרחשת דווקא בעידן בו הכי קשה לזכות בשניים הללו.

על הקומפלקס המובנה והבלתי אפשרי שג'וקוביץ' חי בתוכו כבר נכתבו אלפי מילים. כבר דובר על הקושי לצמוח לצד שניים מהטניסאים האהודים בכל הזמנים, להיות האאוטסיידר. לעמוד בפני סיטואציה בה כל תואר והישג - ודאי אם הדרך אליו כללה ניצחון על רפא או רוג'ר - רק יגרמו לך להיות אהוב פחות על ידי הרוב. להיות שחקן שזוכה בכמות מייג'ורים שנראתה עד לא מזמן דמיונית ועדיין להיתפס על ידי רבים מאוהדי הטניס - לא כולם, לא תמיד - כאמצעי פונקציונלי להאטת קצב צבירת התארים של מי שנתפס בעיניהם כצל האמיתי על המורשת - פדרר עבור נדאל, נדאל עבור פדרר.

כרוחב הדיונים בנושא מגוון התשובות לשאלה למה לאוהדי טניס מסויימים קשה להתחבר לנולה. רוד לייבר טען לאחרונה שאולי הטניס של הסרבי "קליני מדי" עבור רבים - קטלני ביעילותו ובנטרול היריבים אבל לא עתיר בסקס אפיל או באסתטיקה ייחודית. אולי. ייתכן באותה המידה שנובאק משלם מחיר מסויים על התנהגויות שהפגין בעבר על המגרש, על פרישות תכופות ממשחקים, או על אמירות מצד המחנה האמוציונלי שלו (כבר ב-2008 אימו דיאנה הכריזה: "המלך מת, יחי המלך החדש", לאחר שבנה גבר על פדרר באוסטרליה).

ואולי אלו באמת רק עניינים של גורל וכרונולוגיה. הגורל ייעד לנולה לפרוח לצד שתי אגדות טניס שבעיני רבים עצם ההשוואה אליהן היא מראש פגיעה בקודש הענף, והכרונולוגיה הציבה את מועד הנסיקה שלו אחרונה בציר הזמן, אחרי שהעולם כבר זכה ליהנות ולהשתאות מהגאונות של צמד קודמותיה.

אמת אחת אין פה כמובן. התשובות הן בעיני המתבונן ונמצאות, מן הסתם, רק אצל מי שפחות מחבב את ג'וקוביץ' כאוהד. מה שכנראה פחות נתון לפרשנות זה הצורך של הסרבי בהכרה ובחיבוק גם בשלב הזה בקריירה שלו. צורך שלקראת ווימבלדון עלה לא מעט לכותרות. ניק קיריוס אמר בראיון המפורסם שלו שלסרבי "אובססיה חולנית להיות אהוב". ואם האוסטרלי הוא טיפוס שמאוד קשה למקם בנוחות בפוזיציית עד האופי המהימן, כמה שבועות לפני כן חברו של נולה, יאנקו טיפסרביץ', אמר בראיון אחר: "נובאק הוא אחד ששונא להיות מוצג כאיש הרשע, כנבל, בכל עניין שהוא קשור אליו". עד כמה קו האופי הזה הופך את ההתמודדות של ג'וקוביץ' למורכבת וקשה יותר? אולי גם על זה הוא יספר לנו פעם.

***
אנדי רודיק, לא אחד שהסתדר היטב עם ג'וקוביץ' בעבר הרחוק, נשאל לאחרונה בראיון מהן מחשבותיו בנוגע לטריו השולט בטניס. "כשמדברים עם אנשים על קונורס, מקנרו ובקר הם מיד יגידו 'וואו, הם מהגדולים בהיסטוריה. שחקנים מדהימים'", הוא אמר. "בפועל, לכל אחד מהם יש חצי או פחות מכמות הסלאמים שנובאק זכה בה, ועוד בעידן שהוא משחק בו. אותי באופן אישי זה מדהים שעליו עדיין מדברים פחות מאשר עליהם".

הנפה של עוד תואר גראנד סלאם, ב-14 ביולי, כנראה שלא תשנה משמעותית את כמות האזכורים של נולה בהקשרים היסטוריים. אפשר גם לשער בשקט שגביע נוסף לא ישפיע דרמטית על התמיכה שיזכה לה, לעומת זו שיקבלו יריביו הגדולים. לפחות לא כרגע. מה שבטוח זה שהוא ימשיך לחכות ולייחל לתמיכה שכזו. גם אם זה ייקח עוד כמה שנים. ועוד כמה תארים.

הדפס