הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

פיסול בחימר: שליטתו של רפאל נדאל ברולאן גארוס

רגע לפני שיתחרה על תואר מספר 14 בצרפת, נגד יריב שצעיר ממנו ב-13 שנים, מאיפה בעצם נובעת השליטה האדירה של השור ממאיורקה במשטח האדום בפריז?

רועי ויינברג
רועי ויינברג  05.06.22 - 09:24

אחד הדברים היפים ביותר בטניס, בשונה ממשחקים אחרים, הוא העובדה שטניס מתקיים על כמה משטחים שונים. יש שני גראנד סלאמים על משטח קשה (אוסטרליה וארצות הברית), אחד על חימר (רולאן גארוס) ואחד על דשא (ווימבלדון). המשחק על כל אחד מהם שונה, ומאפשר לנו ליצור דיון מורכב בקשר לסגנון המשחק ולשאלת הטניסאי הגדול בכל הזמנים.

שאלה אחרת ופשוטה יותר היא מי הטניסאי הדומיננטי ביותר בכל הזמנים, והתשובה קלה – רפאל נדאל על חימר. הספרדי יעלה היום (ראשון) לגמר מול קספר רוד, הצעיר ממנו ב-13 שנה, ויוכל לזכות בגראנד סלאם מספר 22 בקריירה. 14 מתוכם, אם אכן ינצח, יהיו על חימר. יכול להיות שמדובר בדומיננטיות הגדולה ביותר של ספורטאי יחידני בכל תחום בהיסטוריה.

לשם השוואה, נובאק ג'וקוביץ' מחזיק בכמות הזכיות השנייה הכי גבוהה בגראנד סלאם ספציפי עם 9 באוסטרליה. נדאל יגיע לכמות גבוהה פי אחד וחצי. רולאן גארוס הוא הטורניר הגדול היחיד על חימר, ונדאל מחזיק בו במאזן מדהים של 3:111. המספר הזה בלתי נתפס, וכך גם הדומיננטיות. מ-2005 עד 2014 נדאל זכה ברולאן גארוס 9 פעמים, להוציא שנה אחת בה רובין סודרלינג השבדי הדיח אותו. אחרי שנתיים חלשות, בין 2017 ל-2020 הוא זכה ארבע פעמים נוספות ועכשיו הוא בגמר נגד רוד.

קספר רוד היה בן 7 בשנה הראשונה בה נדאל התחרה, עכשיו הוא מגיע לגמר מול נדאל ככוכב עולה, אך כאנדרדוג. לכן אחת השאלות הגדולות ביותר שיש בעולם הספורט היא איך נדאל עושה את זה, איך הוא כל כך טוב על חימר. התשובה מורכבת מהשילוב בין שני הדברים שהופכים ספורט למה שהוא: הצד הפיזי והנפשי.

הצד הפיזי – הגוף
נדאל גדל על מגרשי חימר. מגיל צעיר הוא התאמן עליהם, בשונה מספורטאים רבים אחרים שמתאמנים על דשא או על משטחים קשים, ופיתח את כל משחקו סביב החימר. זה חלק אחד ביתרון של הספרדי, בנוסף למשחק שפשוט מותאם לחימר ברמה המקצועית.  הוא זז על חימר בטבעיות בצורה יותר טובה משחקנים אחרים, כי הוא פשוט גדל לתוכו.

בנוסף לכך, הפורהאנד הקטלני של נדאל קשה במיוחד במשטח כמו החימר, עליו באופן טבעי רצים לאט יותר מאשר על הדשא. היתרון הפיזי, שהיה בשיאו בשנותיו הראשונות של נדאל בסבב וחזר ברמה מסוימת אחרי פציעות קשות, משתלב יחד איתם ויוצר מצ'-אפ קשה מאוד.

ויותר מזה, יש לנדאל יתרון גדול אחד: הוא שמאלי. "הוא אגרסיבי מאוד, והוא יודע להיות סבלני כשצריך. הוא יכול להוציא אותך מאזור הנוחות שלך", אמר ג'ון מקנרו, אחד הטניסאים הגדולים בהיסטוריה. מייקל צ'אנג, אלוף רולאן גארוס והשני בעולם בעבר, התייחס לזה: "הוא לא היה כל כך טוב אם הוא היה ימני. הכל מסתובב בדרך אחרת, חבטות הפורהאנד היו מגיעות לבקהאנד הימני של השחקנים ומפתיעים אותם". זאת חלק מהגדולה של נדאל: התנאים ברולאן גארוס מרגישים כאילו הם נוצרו בשבילו.

גם החימר שמאפשר לנצל את היתרון הפיזי ואת הכושר, וגם התגובה האיטית של השחקנים לכך שהוא שמאלי. זה אולי היה נכון בשנים הראשונות, אבל הרצף הנוכחי (4 זכיות וגמר ב-6 שנים, רצף שהחל כשהוא בן 31 ואחרי פציעות קשות) הרבה יותר מורכב.

הצד הנפשי – הראש
טניס זה אומנות. במקרה של רוג'ר פדרר והדשא זה בולט. התנועה חלקה, הטניס אלגנטי וזה הרגיש כאילו השוויצרי צייר על המגרש עם מחבט. "כמעט כל אוהד טניס חווה מה שאפשר לכנות כ"רגעי פדרר", אותם רגעים בהם לסתך נשמטת ועיניך בוקעות מחוריהן", כתב עליו דיוויד פוסטר וואלאס.

האומנות של נדאל אחרת. לא רק שחימר משטח עליו משחקים לאט יותר מעל דשא, על החימר אפשר לראות את העקבות שהטניסאים משאירים על המגרש. משחק טניס מול שחקן כמו רפאל נדאל הוא קרב בוץ של חמש שעות. אם פדרר צייר בווימבלדון, נדאל מפסל ברולאן גארוס. פיסול הוא אומנות שונה מאוד מציור. התנועות לעתים איטיות יותר, מדויקות יותר ומתישות יותר, כי במקום לבנות תמונה מאפס על קנבס אתה מתמודד עם חומר קיים. אפשר להרגיש את נדאל מחכה לפני שהוא ניגש לשיש, וזה מתבטא במשחקים ארוכים במיוחד.

חצי הגמר מול אלכסנדר זברב, שתי מערכות שלא הגיעו לסיומן עד לפציעה שוברת הלב של הגרמני, לקח יותר משלוש שעות. רבע הגמר מול נובאק ג'וקוביץ' לקח 4 שעות ו-12 דקות. שמינית הגמר מול פליקס אוז'ה אליאסים נמשך 4 שעות ו-23 דקות. בכולם הוא היה רחוק ממיטבו, בכולם הוא איבד מערכות ולא הראה עליונות פיזית מוחלטת בדרך לטורניר בו הוא לא מאבד מערכה אחת כמו בשיא, אבל הוא לא נשבר. החוסן המנטלי הזה יכול לשגע את היריבים ואת הצופים. כשאנחנו רואים ראלי של 40 או 50 חבטות, או את נדאל מקפיץ את הכדור במשך דקה לפני שהוא מגיש בכלל, זה יכול להיות בלתי נסבל. למרות זאת, האורך הזה הוא חלק מהיופי בסגנון המשחק של נדאל.

גם אם הוא פחות נעים לעין מזה של פדרר או ג'וקוביץ', זה עובד. היכולת הזאת להרגיש את המגרש ואת היריב, למתוח את הזמן עד לזיהוי רגע אחד של חולשה או כחלק מאסטרטגיה שנועדה להוציא את היריב מריכוז, ויכולה להיות שימושית גם היום במה שיהיה גמר הגראנד סלאם הראשון של קספר רוד (והמפגש הראשון מול נדאל בקריירה), עובדת.

זה בלט גם במשחקיו הגדולים ביותר. בגמר ווימבלדון 2008 למשל, אותו משחק אפי בו ניצח את רוג'ר פדרר במגרשו שלו, המשחק נמשך 4 שעות ו-48 דקות. ב-2009 הוא שיחק כמעט עשר שעות של טניס מול פרננדו ורדסקו ורוג'ר פדרר בחצי הגמר והגמר של אליפות אוסטרליה וניצח בשניהם. גם בתקופה המאוחרת יותר, כולל הדרך שלו לגמר השנה, הוא הצליח לנצח כשהיתרון כבר לא אצלו מהצד הפיזי או מבחינת האיכות (זברב וג'וקוביץ' מדורגים בכירים ממנו בסבב ה-ATP).

"זה פשוט הזמן לקבל את המצב כמו שהוא ולהתחיל להילחם. זה לא קשור לחזרה למגרש ולטיפולים, אני חייב לחזור לעצמי", אמר נדאל בעצמו אחרי אחת מפציעותיו האחרונות. ראינו אותו חוזר מהבורות הגדולים ביותר, מול השחקנים הגדולים ביותר, פעם אחרי פעם. יש משהו בחימר שמתאים בצורה מושלמת לסגנון המשחק של רפאל נדאל. הלכלוך והחספוס של המגרש, בניגוד ללבן של ווימבלדון והאיטיות של המגרש הם במה מושלמת לאופי ולכישרון של אחד מגדולי הספורטאים, והוא יעלה עליה שוב היום ברולאן גארוס. התחלנו את הכתבה הזאת בשאלה, למה נדאל מנצח כל כך הרבה על חימר. התשובה, כנראה, היא שהוא פשוט לא מפסיד.