קומו והריעו: העתודה הרשימה כל הדרך לתואר

זוסמן הוכיח שהוא שחקן יורוליג, אבדיה בדרך הנכונה להגיע הכי רחוק ובית הלחמי שב לצמרת מהדלת הראשית. העתודה סיפקה את אחת התצוגות המרשימות של נבחרת בכחול לבן. האוזמן מפרגן ומסביר שכוכבי הזכייה הם לא הבעיה או הפתרון של הכדורסל הישראלי

שי האוזמן
שי האוזמן  23.07.18 - 11:45
תחילת כתבה

את המסע המופלא של נבחרת העתודה הישראלית בדרך לזהב היסטורי אפשר לספר במספר דרכים שונות. עוד מעט נאלץ גם אנחנו לגעת בסוגיות אשר ברומו של עולם ונתדרדר בעצמנו לשיח לאומי או לאומני שמחזק תאוריות בהן אנחנו אוחזים ממילא. כמו כולם. הרי ממילא, בעוד מספר ימים לא גדול, יהפוך העיסוק בשמות כמו מיכאל מושקוביץ ומירון רוינה לחלק בלתי נפרד לצקצוקים של מלהגים שונים אשר יבקשו לעשות בהם שימוש כדי להוכיח את צדקת דרכם.

אז לפני שכל זה קורה, בואו נדבר באמת על מיכאל מושקוביץ. ועל מירון רוינה. ועל גיל בני. ועל גבי צ'צ'אשוילי, מייקל בריסקר, עידו שבת ושאר השחקנים שהרכיבו את הנבחרת הכי מרשימה ששיחקה כאן כדורסל (אם נניח לרגע בצד את גיבורי אליפות אירופה לבוגרים 1979).

מעולם, אבל מעולם לא זכינו לראות חבורת שחקנים, לובשת כחול לבן, שהתייצבה לה לקמפיין בסדר גודל כזה, השתלטה עליו והציגה יכולת כל כך מרשימה. שלא רק שגברה בטורניר אחד על אימפריות ספורט וכדורסל כמו יוון, ספרד, צרפת וקרואטיה, אלא שעשתה זאת תוך שהיא מפגינה עליהן עליונות ברורה, שיטתית וחד משמעית. בואו נכתוב זאת כאן: נבחרת ישראל איננה הנבחרת הכי מוכשרת באירופה. אתם יודעים מה? היא אפילו לא בטופ האירופאי, אם ננטרל כאן ענייני סגל וסוגיות טקטיות, אשר הן בעיקר אלו שעושות את ההבדל במסגרת טורנירים של נבחרות צעירות.

ועדיין - מעולם, אבל מעולם (אם נניח לרגע בצד מור"קים על עידן אברהם חמו בנבחרת הבוגרת בתחילת שנות השבעים) לא זכינו לראות נבחרת ישראלית שמשליטה את רצונותיה הטקטיים באופן שיטתי וברור כל כך וגורמת ליריבותיה להתכווץ בבהלה נוכח האגרסיביות והתוקפנות שהיא מציגה.

נהוג במקרים כאלו להלל את המחויבות הגדולה אשר מאפיינת חבורה מנצחת. ואין ספק שדברים אלו תקפים גם ביחס ליחידת בולדוגים אותה הוביל אחד גיל בני. העניין הוא שמחויבות היא רק חלק קטן מהאלמנטים אשר הובילו לתוצאות ולהישג. לצידה של אותה מחויבות, לב, נשמה, תשוקה וכל שאר דברים חשובים אשר קשורים לרוח השחקן, ניתן היה לזהות גם ידע, הפנמה והבנה.

תענוג היה לראות נבחרת ישראלית צעירה שמבצעת ברמת דיוק רוטציות הגנתיות אגרסיביות לאחר שהיא לוחצת את הקבוצה היריבה. לא פחות ממרגש, בחיי, היה לראות את אותו מירון רוינה, על 202 סנטימטריו, חולש על אזור הצבע אל מול יריבים גבוהים, אתלטיים ומוכשרים ממנו מצד אחד, אבל גם מתקיף נהדר גארדים יריבים לאחר חילופים הגנתיים, עוזר מצוין במצבי חדירות לסל – וגם מצליח לעיתים קרובות לכסות את השחקן המאיים לאחר הנעת כדור של היריבה.

אלופת אירופה עד גיל 20, מודל 2018, הציגה גם לראווה שני שחקנים מיוחדים ונדירים במחוזותינו. נתחיל קודם כל ב MVP של הטורניר. יובל זוסמן הוא שחקן יורוליג. האמת? הוא היה שחקן יורוליג כבר בקיץ הקודם. העניין הוא שבקיץ הקודם, כאשר העמדה שלו בנבחרת הצעירה של עודד קטש הייתה בעיקר לצידו של מוביל כדור דומיננטי כמו תמיר בלאט או לצידם של שני מובילי כדור (בלאט והובר), קיבלנו ממנו איכויות נקודתיות. בקיץ הנוכחי, כאשר הוא מתופקד לא אחת בעמדת מקבל החלטות, ניתן היה ללמוד יותר על הפוטנציאל הגלום בזוסמן. לא רק גארד גדול, בוגר, קשוח וחכם שמתאים להגדרה המקובלת של D&3 (כלומר מיידה שלשות שגם שומר), אלא הרבה יותר מכך. יובל זוסמן מודל קיץ 2018 מראה לנו שאפשר לפנטז על דברים נוספים ממנו. שאפשר לחלום על גארד שהוא החבילה השלמה – וברמות הכי גבוהות שהיבשת הישנה יכולה להציג לראווה. 

נמשיך בדני אבדיה. הטורניר המופתי של הנבחרת ושל הבן של זופי הגדול הראה, למי שחשב אחרת, שאבדיה עוד לא שם. שבכל הקשור ליכולות הפיזיות, אבל לא רק, הוא עדיין איננו בשל כדי לכבוש את העולם. אבל הוא מתקרב. ואפשר כבר להגיד שספק אם היה לנו כזה אי פעם. השימוש המדויק שעשה אריאל בית הלחמי בעלם שטרם מלאו לו 18, כשחקן מטרה מרגע שאבדיה עולה מהספסל, הראה לעולם הכדורסל הצופה בעניין שכבר עכשיו הוא כמעט ואיננו עציר בכדורסל של אחד על אחד. שאין בו מורא. שיש בו את האלמנט הזה שהופך שחקנים טובים לכוכבים. ושהמסלול שלו לליגה של הגדולים באמת ברור וסלול.

עכשיו זמן אריאל בית הלחמי, האיש שכבר היה בחוץ. לאחר תקופה ממושכת כמאמן ליגה ראשונה לגיטימי ומוערך, מצא עצמו אלוף אירופה הנכנס, לפי לא מעט שנים, כשהוא מחוץ ללופ. כשהוא מחוץ לבורסת המאמנים שמרכיבה את סגל ליגת העל. ובניגוד לאחרים וקודמים לו, עשה בית הלחמי שימוש בתקופה הקשה כדי לבצע התאמות. מקצועיות ואישיות. וכשקיבל את הקריאה לחזור לעניינים, כלומר לגלבוע/גליל בליגה השנייה, הצליח להמציא עצמו מחדש. הכדורסל תמיד היה שם, אבל בגלגול הנוכחי דומה שבית הלחמי למד גם ליהנות ממנו. וחשוב מכך – לגרום לשחקנים שלו ליהנות ממנו. ולאחר כמה שנים נהדרות ושיטתיות של כדורסל אגרסיבי, מהיר – ושמח, הצליח לייבא את הידע שצבר ולהתאים אותו לנבחרת העתודה של ישראל. ומשם כבר שימח את כולנו.

עוד פיסקה אחת, לפני שאנחנו נגררים לענייני הסתדרות, הקצאת דקות, שאלת מיהו יהודי ונהי כללי. איגוד הכדורסל הוא מוסד בו נהנינו כולנו לחבוט ללא הרף, שנה אחר שנה, ובצדק. כמו לא מעט מקבילים שלו מגזרת העסקונה, הוכיחו יושבי הבניין משדרות יהודית את מידת המומחיות שלהם בהרס הענף. ועושה רושם שהדברים שם השתנו. אפשר וצריך לייחס את נקודת השינוי, ככל הנראה, לרגע שבו נכנס לתפקידו פיני גרשון.

בניגוד לאזהרות של כאלו שיודעים, הסתבר שגרשון הגיע לאיגוד הכדורסל כדי לעבוד. וכדי לנצח. ומבלי שיהיה בכך כדי לגרוע דבר מהאנשים שלצידו, מעליו ומתחתיו, ובראשם עמירם הלוי ועמוס פרישמן, עושה רושם שגרשון הפיח שם רוח חיים ואולי אף הכניס אלמנט ווינרי לארגון שהיה רגיל להפסיד. אירוח היורובסקט האחרון, אירוח אליפות אירופה לעתודה בקיץ הקרוב, פרויקטים שמנסים לשלב אוכלוסיות חדשות, וכל זה לצד התחושה שברמה המקצועית משהו כאן צועד קדימה. אה, והיכולת לשמר או לייבא מתאזרחים. איגוד הכדורסל הצליח למנוע משחקנים כמו דני אבדיה (ורוינה) לחמוק להם לנבחרות אחרות. ואיגוד הכדורסל הצליח להביא למצב שבו גם ג'ייק כהן ובמיוחד טי.ג'יי ליף יוכלו לשחק כישראלים (ולא כמתאזרחים) בנבחרת הבוגרת.

ומכאן אך טבעי לדבר על סוגיות מתאזרחים וזרים. גם היום, אחרי ההישג ההיסטורי והמיוחד של נבחרת העתודה, חשוב להיצמד לעובדות. הכדורסלן הישראלי הוא המוגן ביותר ביבשת. הוא זוכה להקלות חסרות תקדים במושגים אירופאיים, ויש לו את כל הכלים לקבל במה ודקות משחק בליגות שמוגדרות מקצועניות. האויב של הכדורסל הישראלי או הכדורסלן הישראלי איננו המתאזרח. ההיפך הוא הנכון: אותם מתאזרחים מושמצים הם אלו שמתוכם צמחו שחקני העתיד שלנו כאן, כולל הבן של זופי אבדיה, הבן של מארק בריסקר, הבן של דיוויד בלאט, הבן של ג'ו דוסון, הבן של דרק שארפ וכן הלאה וכן הלאה. ואם נבחרת ישראל חולמת להיות אי פעם תחרותית בליגה של הבוגרים, היא אמורה לפנטז על יורובסקט 2021, אליו אולי אולי תגיע כשבאמתחתה שלושה שחקנים שהם בחירות סיבוב ראשון בדראפט ה NBA, כלומר עמרי כספי, טי.ג'יי ליף ודני אבדיה, כשלצידם משחק ג'ייק כהן כישראלי ולצידם משחק עוד מתאזרח – גבוה או בכלל גארד.

אל תאמינו למצקצקים, ללאומני הכדורסל או לאינטרסנטים. הכדורסלן הישראלי איננו זקוק לחקיקה מתקנת ובטח שאיננו זקוק לחוק הרוסי ושאר הרעות החולות שמאפיינות את ליגת העל שלנו. אם כבר, אז הוא זקוק למאמנים שמחים, מלאי בטחון וידע, שלא יחששו לתת להם דקות משחק איכותיות כשיגיע להם. ושוב – כשיגיע להם. או במילים אחרות, הם זקוקים למאמנים כמו אריאל בית הלחמי.

גיל בני, מירון רוינה ושאר חברי נבחרת ישראל הם לא הבעיה או הפתרון של הכדורסל הישראלי. בואו נוריד מהם את משא ההוכחה, את הדעות והאידיאולוגיות השונות. הם לא צריכים להראות לאף אחד מה שווה הכדורסלן הישראלי, הם לא חייבים לסחוב על הגב את עתידו של הכדורסל הישראלי – ובעיקר לא חייבים שום דבר לאף אחד.

אתם יודעים למה? כי הם פאקינג אלופי אירופה. כפיים.

הדפס