בין חיים למוות

הרופאים כבר הרימו ידיים; בני משפחתי הגיעו עם בקבוקי וודקה ונפרדו ממני בדמעות; אך אלוהים לא רצה אותי למעלה, והשטן לא רצה בי למטה. בפרק מתוך ספרו, שימי ריגר חוזר לרגע בו היה בעולם הבא, ועושה חשבון נפש אמיתי - החיים הם המתנה הכי גדולה שיש

שימי ריגר
שימי ריגר  22.09.15 - 15:30
חייך גם בבית החולים (האלבום הפרטי)
חייך גם בבית החולים (האלבום הפרטי)
תחילת כתבה

תקופת החגים שמגיעה בכל שנה מחברת אותנו למשפחה, לחברים, לחיים. ביום כיפור אנחנו עושים חשבון נפש, חושבים על השנה שעברה ומקווים שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מקודמתה. בתקופה הזו אני נוהג לבלות עם המשפחה וחברים ולהתחבר לזהות היהודית שלי. גם אם מזמן אני כבר לא שומר את המצוות כמו בילדותי.

הסיפור שלי הפעם מתחיל בערב שמחת תורה בשנת 2013. באותו יום החלטתי כמו בכל שנה ללכת לראות את ההקפות שבבית הכנסת בגבעתיים. באותה תקופה גרתי ברמת גן בשכונה קטנה ונחמדה ליד רחוב הרוא"ה, אי שם בתפר בין רמת גן, גבעתיים ובני ברק באזור שבו בכל רגע אתה עשוי להיות באחד מהמקומות הנ"ל. בבוקר ישבתי בבית קפה בכופר הישוב עם כל האוהדים המשוגעים של הפועל רמת גן, ביניהם אדם אוני ואבי קויש ובערב קבענו להיפגש להקפות בבית הכנסת ברחוב גורדון בגבעתיים.

בשעה שתיים סיימתי לאכול ארוחת צהריים ונכנסתי למיטה לישון כדי להיות רענן לפני הקפות הערב. לפני כן דיברתי עם הבן שלי יונתן, שמספר שבועות לפני שימח אותי עם הנכד הראשון שלי, אדם. בסיום השיחה ביקשתי מיונתן שיתקשר לוודא שקמתי בשש בערב על מנת שלא אפספס את ההקפות. אם זכרוני אינו מטעה אותי, קמתי באיזשהו שלב מהמיטה על מנת ללכת לשירותים ובמעומעם אני זוכר שלקחתי צעד אחד וישר נפלתי על הרצפה. הדבר הבא שאני זוכר הוא שיונתן עמד מעלי לבן כולו, נראה בפאניקה מוחלטת ומסביבו ארבעה פרמדיקים של מד"א מנסים להרים אותי מהרצפה.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני קצת שמן ובשביל זה היו צריכים להביא ארבעה אנשים בשביל להרים אותי לאלונקה ומשם לאמבולנס. הרגעים הללו מטושטשים עבורי מאוד אבל כשפתחתי את העיניים וראיתי את כל ההמולה סביבי, לא ממש הבנתי מה קורה. כשהרימו אותי שמעתי את כולם נאנחים כשאני מניח שהיה להם די קשה להרים מעל 120 קילוגרם לאלונקה. באותו רגע התאפסתי קצת ושאלתי את יונתן מה קורה פה. הוא היה מאוד לחוץ, אבל למרות זאת היה עסוק בלהרגיע אותי שהכול בסדר ושיטפלו בי.

את הרגעים הבאים אני זוכר בטשטוש רב כשבזמן שהחבר'ה סוחבים אותי על האלונקה, אני עוצם ופותח את העיניים לפרקים ופתאום אני נזכר שקבעתי עם אוני וקויש בהקפות. שאלתי את יונתן אם אני אספיק להגיע לבית הכנסת בשביל ההקפות והוא אמר לי צוחק-בוכה שההקפות היו לפני שני לילות. רק אז התחוור לי שכשנפלתי ואיבדתי את ההכרה השעון הראה ארבע וחצי אחרי הצהריים ביום רביעי והם הגיעו סוף סוף לאסוף אותי ביום שישי באחת בצהריים.

באמבולנס נתנו לי מים לשתות כדי לא להתייבש ופשוט נרדמתי. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני שוכב בבית חולים במחלקה ג' באיכילוב צמוד למיטה ושום דבר לא כואב לי. אני פשוט לא מבין מה אני עושה שם. לא היו שום סימנים מוקדמים למה שקרה לי או למה זה קרה לי. אז אני שוכב במיטה והמון אנשים מגיעים לבקר אותי ואני זוכר שעדי הרשליקוביץ' ויהונתן כהן מערוץ הספורט מבקרים אותי ושניהם לידי ואני ממש לא מצליח לשמוע מה הם אומרים. הם היו עם עיניים דומעות וסימנתי ליהונתן להתקרב אלי ובוא נאמר שאמרתי לו משהו קצת מעליב אבל משעשע. יהונתן נחנק מצחוק ומכיוון שהשביעו אותי להיות עדין כאן, אז תשאלו אותו מה אמרתי לו, הוא זוכר בטוח.

בימים הבאים אני זוכר שאני נרדם ומתעורר לפרקים ולא ממש מבין מה קורה איתי. אני שואל את האנשים שבאו לבקר מה יש לי וכולם אומרים 'שימי אתה חולה, יגיע רופא להסביר לך מה יש'. טוב אני אומר לעצמי ואז אני זוכר שאני מתעורר באמצע ניתוח כשהידיים שלי קשורות למיטה ויש לי מחזיק בפה שלא אבלע את הלשון. עכשיו, אתם צריכים להבין שהכרס שלי מאוד גדולה ועדיין הצלחתי לראות מעבר לה רופא ושלוש אחיות עובדים לי על אזור הבטן. פתאום אחת האחיות שמה לב שאני ממצמץ והרופא נותן לי זריקה על מנת להרדים אותי.

בדיעבד מסתבר לי שכל התקופה הזו אני נע בין חיים למוות ורוב הזמן מחוסר הכרה, כשאני עובר בדרך ארבעה ניתוחים בתקופה של החודש הראשון להגעתי לבית חולים. ואני בכלל לא יודע שאני שם. הכול מעורפל לי ובסך הכול הייתי OUT לגמרי כששה שבועות למעט הרגע ההוא בניתוח שהעיר אותי. בהתבוננות לאחור אני חושב שרגע ההכרה האמיתי הגיע בזמן שהתעוררתי בניתוח. זה היה הרגע שבו לטעמי אלוהים החליט שהוא לא רוצה אותי עדיין למעלה בשמים. זה בטח בגלל שגם ככה סבלתי כאוהד הניקס בארבעים השנים האחרונות. מצד שני, השטן החליט שהוא לא רוצה לקחת אותי למטה כי אני פשוט אשגע אותו לגמרי וזה לא ישתלם לו.

אם לחזור אחורה לרגע ההתמוטטות עצמו, שכבתי בבית שלי מחוסר הכרה ומתנדנד בין חיים למוות במשך יותר מ-40 שעות. עברתי התמוטטות כללית של הכבד והכליות, מצב רפואי שבו נוצר לי זיהום גדול בגוף בגלל פצע שהיה לי ברגל והחיידקים מהפצע פשוט סגרו לי את הכבד והכליות ומוטטו לי את המערכת. הסיכוי לצאת ממצב כזה בלי טיפול רפואי מיידי הוא אפסי. עכשיו הרופאים היו צריכים לבצע מספר ניתוחים על מנת לעצור את הזיהום, לשקם את הכבד והכליות ובעצם להציל אותי.

בשלב מסוים בניתוח השלישי הרופאים כבר די הרימו ידיים. הם קראו לילדים שלי ואמרו להם שיתכוננו לגרוע מכל ושסיכויי ההחלמה שלי לא גבוהים. זה היה ביום שישי. באותו יום הילדים שלי רובי, יונתן ומיקי, עם החבר שלהם טל מוסרי ועוד כמה אנשים הגיעו לטיפול נמרץ עם שני בקבוקי וודקה, בכו והתחבקו ובעצם נפרדו ממני לשלום. במדיה כבר התפרסם שאני מאושפז במצב קשה מאוד ומהכותרות היה אפשר להבין שאני גמור.

אבל פתאום קרה משהו שאי אפשר להגדיר אותו בשום מלה אחרת מחוץ מנס. במהלך הניתוח המכריע כשהרופאים כבר די השלימו עם האובדן שלי, הם החליטו להתייעץ עם פרופסור קלאוזנר, אחד ממומחי הכירורגיה הגדולים בארץ. באותה תקופה הוא היה בלונדון. למזלי קלאוזנר היה זמין, ענה להם בטלפון, נתן להם הוראות מדויקות איך לטפל בי ובעצם הציל לי את החיים. זו גם ההזדמנות להודות מקרב לב לד"ר סולד, שהיה אחראי על הטיפול הנמרץ באיכילוב ושגם לו היה חלק גדול בהצלת החיים שלי.

בסיכומו של דבר נשארתי בבית החולים להתאוששות ארבעה חודשים שבמהלכם עברתי הרבה רגעים של עליות ומורדות. הייתי צריך לעשות פיזיותרפיה כדי להחזיר לעצמי את היכולת המוטורית שאבדה לי במהלך כל התקופה שבה שכבתי במיטה. חודש לפני שיצאתי מהבית חולים התחילו לאשר לי לצאת לאכול ארוחות צהריים עם הילדים שלי בימי שבת. באחת מהשבתות התלבשתי, יצאתי מהחדר ועמדתי מול המעלית כשאני ממתין לה. לידי עמדה מישהי נחמדה כבת 45 בערך כשהיא דוחפת עגלת נכים עם אישה מבוגרת. ואנחנו עומדים ככה ופתאום היא אומרת לי 'וואו איך אתה דומה לשימי ריגר'. אמרתי לה 'אני שימי ריגר' ואז היא אומרת לי 'אבל שימי ריגר שמן'. צחקתי כל כך. לא רק שהיא עשתה לי את היום, היא עשתה לי את השנה.

אז ביום הכיפורים הנוכחי, זה הזמן לעשות חשבון נפש כמו תמיד. לשכוח ולסלוח לחברים, מכרים ומשפחה. החיים האלה הם המתנה הגדולה ביותר שניתנה לנו. עדיף להעביר אותם בשקט נפשי, בחמלה ובמחילה. ממרום שנותיי אני כבר יודע להבין את זה ואחרי האירוע האחרון אני בהחלט מנסה גם להפנים. לשמחתי הגדולה ולצערכם הגדול אני עדיין פה, חי נושם ובועט ועכשיו גם כותב ספר זיכרונות. עכשיו לכם יש את האפשרות להחליט אם הספר יצא לאור או לא.

לתמיכה בפרויקט היכנסו ללינק הבא: https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=14502

הדפס