ודייגו מחייך מלמעלה: הרגע של מסי הגיע

החיבוק המרגש מכולם ושליח האלוהים דיבו. על מעגל שנסגר

אלכס רייכמן  11.07.21 - 14:12
תחילת כתבה

דקה 94 ו-48 שניות.... הכדור מגיע לרגליים ברזילאיות בדרך לעוד התקפה. פתאום שריקה חדה שמלווה בעוד שתיים. האות לתחילת החגיגות ניתן. מדינה שלמה אומרת תודה לשופט מאורוגוואי. מסי יורד על ברכיו, וכולם במחזה שטרם נראה בכדורגל המודרני, רצים אליו לחיבוק הכי מרגש שהיה לכדורגל הארגנטינאי ב-28 שנים האחרונות. אף עין לא נשארה יבשה. את הקור המקפיא ברחובות בואנוס איירס, החליף החום האנושי של מאות האלפים שמילאו שוב את הרחובות. קורונה? הווריאנט הארגנטינאי נולד היום, אבל זו עכשיו הדאגה האחרונה של העם. צריך לחגוג.

94 דקות ו-48 שניות מוקדם יותר עלו שחקני ארגנטינה לעוד גמר. החמישי של מסי. הביטוי השחוק ביותר הוא שהשחקנים עלו עם משקולות על הרגליים. שוב ברזיל, שוב במרקנה, שוב גמר, שוב כל העיניים על מסי. החולצה שוקלת קילוגרמים של שנים וכישלונות. בצד השני, סוללת הכוכבים של ברזיל שקיבלו את אירוח הקופה ממש במקרה. הגמר הזה בכלל היה צריך להתקיים בבואנוס איירס, במונומנטל (האצטדיון של ריבר פלייט). התסריט, התירוצים והכתובת כבר היו על הקיר. הכותרת של העיתון המחר כבר בישרה על נפילה נוספת, הכתבים הריחו דם. ומעל כולם, ריחפה הדמות של הגדול מכולם, טורניר ראשון בעידן המודרני שדייגו מעודד ותומך מהשמיים ולא מהיציע או על כר הדשא. לדמות המיטית של מראדונה עוד נחזור בהמשך.

עם שריקת השופט, המשחק יצא לדרך, מיליוני ארגנטינאים עצרו את נשמתם, מיליוני ברזילאים, כהרגלם בקודש, התחילו לחגוג. הברזילאים עם שמח, כל תנועה מלווה בקצב המטורף של הסמבה, כל נגיעה בכדור כאילו יצאה מתהלוכת הקרנבל. בצד השני, ארגנטינה פותחת בצורה שקולה, עומס ההיסטוריה מכביד עליה. ארגנטינה משחקת כמו הטנגו, לאט יותר, מחושב, מתגונן, אבל מלא בתשוקה. לריקוד הזה של שתי הנבחרות יש גם מנצח, והוא בכלל מאורוגואי, שם רוקדים קנדומבה (Candombe). קצת אחרת, משהו באמצע. בדיוק כמו תפקידו של השופט שעל כתפיו הוטלה המשימה הקשה.

המשחק קשוח, קשוח מאוד. השחקנים מכירים מצויין, חלקם משחקים יחד באירופה, חלקם חברים טובים. אבל מרגע שניתן האות לפתיחה, הכל נשאר בצד. היריבות המרה בין הצהובים לתכלת-לבן צפה במלוא עוצמתה. בצד השני של כדור הארץ מתקיים היורו, טורניר מרהיב, עתיר כוכבים, רמה מטורפת, שיפוט מזהיר, ועדיין, אין כמו הקופה, אין כמו גמר בין ארגנטינה לברזיל, אין כמו המרקנה. והשחקנים יודעים את זה. כל כדור, כל נגיעה, כל עבירה, הכל נעשה בצורה טוטאלית. גונסלו מונטיאל, המגן הימני של ארגנטינה, סחב משחק שלם עם גרב אדומה, ספוגה בדם, תזכורת ממפגש עם הפקקים בצהוב. ניימאר שיחק כמעט מחצית שלמה עם מכנס קרוע, מזכרת מהבלמים הארגנטינאים. אף אחד פה לא יוותר על סנטימיטר.

ואז, ברגע קסום אחד, ארגנטינה מוצאת גאולה בכדור עומק של דה פול (אחד מהשחקנים הטובים ביותר של ארגנטינה, במשחק ובטורניר), שחותך את ההגנה ומאפשר לדי מריה, השחקן המושמץ ביותר בנבחרת, להקשית ולהרשית. כל כך הגיע לדי מריה. הוא תמיד היה שם ותמיד איכשהו נשאר בחוץ. תמיד חסר הגרוש ללירה. פספס את כל הגמרים של ארגנטינה, תמיד צפה מבחוץ (פציעות) ותהה מה היה קורה אם. הפעם הוא שיחק, פתח (לאחר שעלה מהספסל לאורך כל הטורניר) וכבש. 0:1 שברירי, מלא בתקווה, מלא בחששות, מלא בכישרון.

יורדים להפסקה, צריך לסדר את הנשימה, לסדר את הלוח. ברזיל ממשיכים להעלות תותחים למגרש, ארגנטינה נכנסת למגננה. כל העיניים נשואות לשמיים, דייגו מחייך וקורץ. שלחתי לכם שליח חדש, הוא ישמור על השער. קוראים לו דיבו Dibu. בארץ פחות מכירים את זה, אבל לכל שחקן ארגנטינאי יש כינוי שהוא חלק בלתי נפרד מהאישיות, ולעולם ייקשר לשחקן. לשוער של נבחרת ארגנטינה קוראים, דיבו מרטינס, שוערה של אסטון וילה. הוא ראה במשך השנים האחרונות איך האפודה של שוער הנבחרת הלכה לכוכבים מקומיים כמו ארמני ואנדרדה (השוערים של ריבר ובוקה בהתאמה). אבל דיבו שתק וחיכה להזדמנות שלו.

דיבו, זה קיצור של דיבוחו Dibujo. ציור. ובכלל, הכינוי שלו מגיע ממקום של סרטים מצויירים. כי הוא נראה כמו קריקטורה. דיבו מרטינז הוא השליח שבא מהשמיים וכבש בסערה את שערה של הנבחרת עם טורניר עצום, כולל שתי הדיפות במאני טיים לרישרליסון ולגביגול. הצלות, שיחד עם הפנדלים בחצי, שוות גביע. וגם היה רגע טרגי כי ממש לקראת הסוף  מסי יכול היה לקנות את עולמו. הוא נותר לבד ברחבה מול השוער, הבלטה שלו, זו שהוא כל כך מכיר.  0:2 היה סותם את הגולל על המשחק, אבל הוא החליק ואומה שלמה סיננה קללה תהומית. מה לעשות, מסי הזכיר לנו שהוא בסה"כ אנושי.

בינתיים, הפנקסים נשלפו וכולם חיכו שוב למעידה. הרוח של אדריאנו והשער בדקה ה-90 ריחפו באוויר, הרגליים היו כבדות מתמיד, והעיניים היו נשואות לאיש והמשרוקית. אבל מישהו, שם למעלה, מישהו שכבר מזמן אינו אנושי ואינו אלא דמות מיטית שתמיד תלווה את חיינו. מישהו שם טפח לשופט על השכם ואמר לו: די, מגיע למסי גביע. ואז בדקה ה-94 ו-48 שניות, ניתנה האות לחגיגה הגדולה. דמעות מילאו את עיניי ואת העיניים של מיליוני ארגנטינאים בעולם. הגביע, התואר והרגע של מסי יחקקו בזיכרון הקולקטיבי של כולם. אחרי כל כך הרבה כישלונות, הרגע שלו הגיע. ודייגו, הוא מחייך מלמעלה, הוא חוגג כמו כל האומה הארגנטינאית, מוכת הקורונה והשחיתות. הלילה כולם מסי ותכלת-לבן.