למי קראתם "אוברייטד"? על מה שאואן השיג, הרוב יכולים לחלום

מילה אחת עוברת בראש כשחושבים על החלוץ שיפרוש: ''החמצה''. אולי, אך לא כמו שכולם חושבים. ניצן פלד נזכר בגול ההוא נגד ארגנטינה ב-1998, בשלושער במינכן, בזכיה בכדור הזהב ובימים הכי יפים בליברפול. פרידה מסקורר חד פעמי

ניצן פלד  20.03.13 - 12:15
בימים הכי טובים שלו. אואן בליברפול (gettyimages)
בימים הכי טובים שלו. אואן בליברפול (gettyimages)
תחילת כתבהב-6 במאי, 1997, מחזור אחד לסיום העונה, 20,016 צופים בסלהרסט פארק שבדרום לונדון ראו את אינגה סטיג ביורנבי שולח כדור עומק שטוח מהאגף השמאלי אל תוך רחבת ה-16 של ווימבלדון. הם גם ראו כיצד ילד בן 17 וחצי נע נכון בין שני שחקני הגנה, עוקף אחד מהם במהירות שלו, ובזריזות ובתזמון נהדרים מגיע אל כדור העומק גם לפני השוער, ובנגיעה מגלגל לרשת. שער בכורה, בהופעת הבכורה בפרמיירליג.

ב-9 באוגוסט אותה שנה ובאותו אצטדיון, במחזור הראשון של העונה שלאחר מכן, 26,106 צופים כבר ישבו ביציעים וראו את אותו בחור, עדיין לא בן 18, כובש מולם שוב. ב-23 באוגוסט, שבועיים אח"כ, הוא כבש שוב. ב-16 בספטמבר הוא כבש בהופעת הבכורה שלו באירופה, מול סלטיק בגביע אופ"א. ב-8 בנובמבר, לקראת יום הולדת 18, הוא מבקיע עוד אחד. עשרה ימים לאחר מכן – השלושער הראשון בבוגרים, בגביע. ב-13 בדצמבר, יום אחד לפני שהוא חוגג 18 – עוד גול. הספירה עומדת על 9. שבוע חולף, והוא מגיע לגול העשירי. עוד שבוע, עוד גול. ב-7 בינואר עוד שער בגביע. ב-20 בינואר עוד שער ליגה. 7 בפברואר – צמד ראשון בליגה. הגיל: 18, חודש ושלושה שבועות. המאזן: 15 שערים. עוד שבוע חולף, עוד נקודת ציון – השלושער הראשון בליגה. בן 18, 18 גולים. עדיין בפברואר, אמנם חודש קצר, אבל ב-28 לחודש הוא כובש שוב. הנה, הוא סוף סוף עבר את הגיל שלו. 18 שנות חיים, 19 שערים בבוגרים – בגביע, בליגה, באירופה. באותו חודש הוא גם זומן לראשונה לנבחרת והיה לשחקן הצעיר ביותר שמשחק במדי אנגליה במאה ה-20. החודש חלף, התחיל חדש, וב-7 במרץ עוד שער ליגה. ה-20 בבוגרים.

אה, כן, וכמובן שהוא עושה את כל זה במדי ליברפול – קבוצת צמרת בפרמיירליג, אחד המועדונים המעוטרים, האהודים והגדולים בעולם, בדיוק בזמן בו הוא מחפש את האיש שיתן לו זהות מנצחת שוב אחרי כמה שנים משוגעות.

כל ההתחלות קשות? לא בדיוק
בואו ניקח לרגע את נקודת הזמן הזו, ונעצור שנייה כדי לחשוב מה היה קורה אם הדברים האלה לא היו מתרחשים באמצע מרץ 98, אלא באמצע מרץ 2008. או, יותר טוב, אמצע מרץ 2013. כלומר, ממש עכשיו. דמיינו בבקשה את התגובה שלנו, של כולנו. בעידן הנוכחי של עודף מדיה, של אינספור אתרים ובלוגים, של טוויטר ופייסבוק, של יוטיוב ושל סמארטפונים בכל יד, בעידן של סיקור 24/7 בו כל דבר מתנפח מהר מאוד, ולרוב מתפוצץ מהר עוד יותר, בימים בהם אנחנו משתגעים ויוצאים מדעתנו ומאבדים פרופורציות מכל דבר שנראה מדליק. מה היה קורה אם בעידן הזה ילד בן 18 היה עולה לבוגרים של אחד המועדונים הגדולים בעולם ולא נותן לשבועיים לחלוף בלי שהוא כובש? ילד בן 18 עולה בהרכב ושבוע אחרי שבוע, מול קהלים עצומים, ברמות הגבוהות ביותר, מביך גברים בוגרים שמנסים לעצור אותו? ותראו לכם שהוא עושה את זה בחן ובקלאסה שאנחנו רגילים לראות משחקנים בני 35, אבל עם מהירות שאנחנו רגילים לראות מאצנים בני 25. אנחנו לא באמת מסוגלים לדמיין איזה כוכב עצום היה מייקל אואן אם הדברים האלה, שהוא עשה, היו מתרחשים היום.

חזרנו. ב-10 באפריל הוא מגיע ל-21 שערים – מול מנצ'סטר יונייטד. 19 באפריל – עוד שער. 2 במאי, שער. 6 במאי, שנה להופעת הבכורה, עוד גול. העונה נגמרה, אבל רק במדי ליברפול. כי בנבחרת עוד היה לו מה לעשות. הרבה. באנגליה רצו שהוא יהפוך לקבוע בנבחרת ויצא איתה לצרפת, למשחקי גביע העולם. ב-27 במאי הגיע השער הראשון שלו במדים הלאומיים. זה הספיק. פחות מחודש אח"כ, בגיל 18 וחצי, הוא כבש מול רומניה, במונדיאל. שמונה ימים לאחר מכן הוא עשה את מה שעשה מול ארגנטינה בשמינית הגמר.

נסו לסכם את השנה הזו בראש שלכם. בין הבכורה במדי ליברפול במאי 97, לשער ההוא מול ארגנטינה בסוף יוני 98. מילד מהיר וחביב שקוטל הגנות של ילדים חביבים אחרים הוא הפך לסנסציה עולמית, חלוץ שפיץ קטלני שלא מפסיק לכבוש, לא משנה היריבה, המעמד, הלחץ, ההגנה. והשער ההוא מול ארגנטינה, יצירת אומנות מרסקת לבבות. כמה אפשר עוד לעלות משנה ראשונה כזו? לאן עוד אפשר לטפס?

ובכן, מייקל אואן המשיך וטיפס.

מחזור ראשון של עונת 98/9, אחרי שגעון המונדיאל, חוזרים לעבוד, חוזרים לכבוש. הספירה, אגב, היא עכשיו על 27 שערים בבוגרים. מחזור שלישי – שלושער. 30. 15 בספטמבר, עוד שער בגביע אופ"א. 31. מחזור עשירי, עוד נקודת ציון – רביעייה ראשונה. ב-14 באוקטובר הוא שוב כובש בנבחרת. תחילת נובמבר 98, עוד שער בגביע הליגה. סוף נובמבר, עוד שער באירופה (מול סלטה ויגו, בבלאיידוס). 38. מחזור 15 – עוד גול. מחזור 18 – עוד גול. בדיוק בימים האלה הוא חוגג 19. זקן כבר, הא? מחזור 19 – עוד אחד. מחזור 20 – צמד. תחילת ינואר, עוד שער בגביע. מחזור 22 – עוד גול. הספירה: 45. במחזורים 24, 26, 27 ו-30 הוא מוסיף שער בכל אחד. בסוף ינואר הוא מעלה את ליברפול ל-0:1 על יונייטד, באולד טראפורד, בגביע. ואם זה הגביע של 98/9, אתם יודעים איך זה נגמר (במהפך של יורק וסולשיאר בדקות 88 ו-90). העונה נגמרת ולמייקל אואן בן ה-19 וחצי יש כבר 50 שערים בבוגרים. בכל המסגרות – ובכל מסגרת הוא גם באמת כבש. שערי ניצחון, שערי שוויון דרמטיים, צמדים, שלושער, רביעייה, ליגה, גביע, גביע הליגה, אירופה, נבחרות – ידידות או מונדיאל. לכו תבדקו מה כל מני כוכבי ענק אחרים עשו עד הגיל הזה, ברמות האלה, ובמספר דומה של הזדמנויות והופעות.

ב-99/00 הוא מוגבל, לראשונה בקריירה, בגלל פציעות. הוא משחק רק 27 משחקי ליגה ו-30 בסך הכל עם ליברפול, ומוסיף 12 שערי במדים האדומים, ועוד שלושה שערים בנבחרת – אחד מהם במסגרת יורו 2000. 65 שערים.

כוכב על
ואז הגיעה עונת 00/01, העונה המלאה הרביעית בלבד שלו בבוגרים. מה הוא כבר הספיק? אם הגעתם עד לכאן, הבנתם. אבל הוא עוד היה לפני השיא שלו. 26/8, מחזור 3, צמד. 2/9, משחק ידידות מול צרפת, עוד גול במדים הלאומיים. מחזור 4 – שלושער. 71. מחזורים 5 ו-7 הוא הוסיף עוד שער בכל משחק. ב-9/11 הוא כבש עוד שער באירופה. אבל אז שוב פציעה עצרה את המומנטום הזה. את השער הבא כבש רק במחזור ה-19, תשעה ימים אחרי יום הולדת 21, ב-0:4 על ארסנל. אנחנו על 75 שערים. למסי היו 42 שערי ליגה עד גיל 21. זה לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר הוא חזר לעצמו, טוב מאי פעם. בליגה הוא כבש במחזורים 29, 35, 36 (שלושער), 37 (צמד) ו-38 – מגיע למאזן של 16 כיבושים ב-28 הופעות בלבד.

בגביע הליגה הוא שותף פחות (בכל זאת, כבר כוכב לכל דבר) וכבש פעם אחת בשתי הופעות בדרך לזכייה של ליברפול. אז תואר יש, אבל עדיין לא אחד שהוא חתום עליו. זה יגיע בגביע. אואן כבש פעם אחת ברבע הגמר, וב-12/5 ליברפול שלו הייתה בפיגור 1:0 מול ארסנל, בגמר בוומבלי, משער של ליונברג בדקה ה-72. בדקות 83 ו-88 אואן הפך את הגמר ההוא לשלו, ושלו בלבד, עם מהפך מעשה ידיו, וגביע ראשון לליברפול מאז 1992. ההצלחה נמשכה גם בגביע אופ"א. הוא כבש צמד ברומא בשמינית הגמר בפברואר ועוד אחד מול פורטו בבית ברבע במרץ, בדרך לזכייה, אחרי 0:1 בסיכום שני המשחקים על ברצלונה בחצי ו-4:5 מטורף על אלאבס בגמר. לא בדיוק הטרבל של יונייטד שנתיים קודם לכן, אבל עונה ענקית עם שלושה תארים קבוצתיים ו-24 שערים ב-46 הופעות. בנבחרת הוסיף עוד שני כיבושים, ובסך הכל מאזנו הגיע – בסוף העונה הרביעית שלו בבוגרים – ל-93 גולים.

למה אני כותב את כל זה? ובכן, כי אני מקווה שאתם קוראים ועוקבים. שאתם קוראים ושמים לב. שאתם קוראים ומקדישים את הזמן כדי לחשוב איך זה נראה, כשילד עולה בגיל 17 וחצי לבוגרים של מועדון ענק, ולא מפסיק לכבוש. איך זה נראה כשילד עושה ב-4 השנים הראשונות שלו בבוגרים כל כך הרבה, מספיק כל כך הרבה. מפגין כל כך הרבה – מהירות, דיוק, קילריות, ווינריות. ואלה שוב החן והקלאסה האלה שכל הזמן שם. אני לא יודע אם תעשו את זה שוב, אבל אם תחזרו ותקראו את הפסקאות הארוכות והעמוסות האלה, נסו לדמיין איך זה נראה. איך זה שבכל שבוע או שבועיים הוא כובש שוב. שבכל חודש או חודשיים הוא שוב משחיל צמד, שלישייה, רביעייה. איך הוא חלק מקבוצה שחווה רנסנס, שמטפסת מעלה, שחוזרת לזכות בתארים. איך הוא התקווה של מולדת הכדורגל. והוא עומד בציפיות.

לכל מי שחושב שמדובר בכדורגלן "אוברייטד", לכל מי שחושב שהקריירה שלו הייתה כישלון – שיחזור ויקרא את הפסקאות האלה ויגיד אח"כ את אותם דברים שוב. שיחזור וייזכר איך אחרי 13 חודשים מטורפים, סנסציוניים, עצומים, היסטוריים וחסרי תקדים כמעט שהוא חווה מהיום בו ערך את הבכורה שלו בבוגרים ועד לשער מול ארגנטינה – איך אחרי כל זה הוא עדיין המשיך להיות מעולה, עדיין המשיך לטפס, עדיין המשיך להשתפר. וכמו שאוהבים כאן לומר – לספק קבלות. גולים ועוד גולים ועוד גולים. בכל מקום. בכל דקה. בכל מגרש. בכל מסגרת. מול כל יריבה. ותארים. הנה, יש גם תארים.

בי לייק מייק
ולמי שחושב שכאן הנסיקה נעצרה, שיחשוב שוב. 12/8/2001, גביע הצדקה, 1:2 על יונייטד, אואן כובש שוב. 18 לחודש, מחזור ראשון, צמד. 24 לחודש, סופרקאפ אירופאי מול אלופת אירופה באיירן מינכן, אואן כובש ונבחר לשחקן המצטיין, ליברפול מנצחת 2:3. תגידו מה שתגידו על התארים האלה – ליברפול זכתה בחמישה בשנה אחת. ואם זה כזה הישג מבוטל, למה זה לא קורה כל שנה? כי זה לא הישג מבוטל. וגם כשברצלונה סופרת 6 תארים בשנה היא מחשיבה כל דבר שהיא זכתה בו.

אבל גם כל זה לא הכין אותנו, גם לא את שחקני נבחרת גרמניה של באיירן שפגשו בו במונאקו, למה שיקרה ימים ספורים לאחר מכן. 2/9/2001, אנגליה יוצאת למינכן למשחק מוקדמות מול גרמניה וחוזרת משם עם ניצחון כל כך גדול, עוצמתי, מדהים, מפתיע ומשכנע, שקשה להפריז בסופרלטיבים לגביו – למרות שאני מנסה. אנגליה רמסה את גרמניה 1:5 על אדמתה, ואואן כבש שלושער. ב-מ-י-נ-כ-ן. זה הספיק כדי לסגור את הסיפור ולהבטיח לו את הזכייה בכדור הזהב של 2001. זידאן והנרי סיימו במשותף במקום ה-9 בהצבעה, שבצ'נקו 8, ריבאלדו 7, פיגו 6, טוטי 5, בקהאם 4, קאן 3, ראול 2. ומייקל אואן, בגיל 22, סיים 1 בהצבעה וזכה בתואר האישי החשוב ביותר בעולם הכדורגל. לכל מי שחושב שהוא היה רחוק מלממש את ההבטחה שראינו בסנט אטיין בסוף יוני 98, בשמינית הגמר מול ארגנטינה – שיסתכל על זה ויגיד את זה שוב. מילד בן 18 וחצי שמדהים את העולם במונדיאל הוא הופך למכונת כיבוש שרק הולכת ומשתפרת, עד שבגיל 22 הוא עומד בכל הציפיות ואחרי שנה עצומה זוכה בכדור הזהב. איך זה בתור לא לממש את הפוטנציאל?

וזה, תאמינו או לא, היה רק החצי הראשון של מה שאואן הגיש לעולם. כי כמו שאפשר לראות כאן בבירור, הקריירה של אואן לא הסתכמה באותו גול מול ארגנטינה, וגם לא בעונת 2000/1 הגדולה, ובכדור הזהב. כי בעונת 01/2 הוא כבש 19 שערי ליגה ב-29 הופעות, מאזן שבעולם שמחוץ למסי-רונאלדו הוא מעולה בכל קנה מידה. הוא הוסיף לזה שלושער במוקדמות ליגת האלופות ושער בבכורה שלו במפעל עצמו, ושער נוסף מול ברצלונה, לפני שליברפול נעצרה ברבע הגמר מול הפיינליסטית לברקוזן. עם שישה שערים במדי הנבחרת (כולל השלושער מול גרמניה), ומאזן מעולה של 28 שערים ב-43 הופעות בכל המסגרות במדי ליברפול, אואן הגיע למונדיאל 2002, בגיל 23 וחצי, כשבאמתחתו כבר לא פחות מ-127 שערים, כדור הזהב ורשימה של תארים אישיים מתחת ליד אחת, ואותה עונה של חמישה תארים קבוצתיים מתחת ליד השנייה. והו, כל כך הרבה גולים נהדרים, מהירים, מצמיתים, הכשתיים. במונדיאל ביפן ובדרום קוריאה הוא כבש ב-0:3 בשמינית הגמר מול דנמרק, טורניר בינלאומי גדול שלישי ברציפות שהוא מוצא בו את הרשת. ברבע הגמר, מול ברזיל של רונאלדו, ריבאלדו ורונאלדיניו, הוא ניצל טעות של לוסיו כדי לעשות 0:1, לפני שריבאלדו השווה בתוספת הזמן של המחצית ורונאלדיניו ניצל טעות איומה של דייויד סימן, בדקה ה-50, כדי להעיף את אנגליה מהמונדיאל.

בשתי העונות שלאחר מכן אואן כבש עוד 47 שערים ב-92 הופעות במדי ליברפול, כולל שלושער גם בליגת האלופות. בנבחרת הוא הבקיע 8 שערים נוספים, כולל אחד ביורו 04 – טורניר בינלאומי רביעי ברציפות שהוא כובש בו (כמה שחקנים אתם מכירים שעשו את זה לפני גיל 25?). וכך, בגיל 24 וחצי, היו מאחוריו 187 שערים. במדי ליברפול לבד הוא כבר כבש 158 ב-297 הופעות. אם תוסיפו לזה גם את עונת 04/5, אותה העביר כשחקן ה-13 פחות או יותר בריאל מדריד (ולמרות שעלה המון פעמים מהספסל, הוסיף 16 שערים באותה עונה למאזנו האישי), אתם מגיעים לקצת יותר מ-200 שערים, בקצת יותר מ-400 הופעות, על פני 8 שנים. כן, כמעט עשור. לכל מי שחשב שהקריירה של אואן הייתה הבזק קצר של גאונות, שיסתכל על המספרים האלה שוב. 200 וקצת שערים ב-400 וקצת הופעות על פני 8 שנים. סקוררים ענקיים אחרים מאותו דור כמו שבצ'נקו, אינזאגי, טרזגה וראול מציגים מספרים דומים, כשרק עילויים נדירים כמו הנרי ורונאלדו (הברזילאי) מחזיקים במספרים עדיפים.

שניות לפני סיום
אבל שם זה נגמר. זה כן, זה בטוח. העונה במדריד, הפציעות, ובמיוחד הפציעה במונדיאל 2006, שהגיעה אחרי שהוגבל ל-11 משחקי ליגה בלבד באותה עונה במדי ניוקאסל – מהצד השני של האירועים האלה הוא יצא שחקן אחר. זה באמת כבר לא היה אותו הדבר, ועד לסוף הוא התקשה להישאר בריא לאורך זמן. וגם מאז, אגב, כבש 48 שערים ב-138 הופעות, בכל המסגרות, במדי ניוקאסל, מנצ'סטר וסטוק סיטי (והוסיף עוד 14 במדים הלאומיים, כולל שלושער מול קולומביה, שני צמדים, וכיבוש בוומבלי, מול ישראל – שערו הלפני אחרון בנבחרת). זה ממוצע הבקעות של 0.347 למשחק. קצב שאין דרך אחרת לכנות אותו מלבד מעולה עבור שחקן פצוע שלא מצליח לשמור על בריאות לאורך זמן, לא מצליח לצבור מומנטום ולהיכנס לכושר, ומעביר את מירב הזמן שלו בהתאוששות מפציעות ובמעבר מהיציע לספסל.

עמיתי אוריאל דסקל ורונן דורפן התייחסו לזה אתמול בטורים נפרדים כשכתבו שהתזמון של אואן (ולא זה ברחבה) היה בעוכריו. אמרו שזהר בהיר מדי, מהר מדי, מוקדם מדי, ושהגול ההוא מול ארגנטינה העמיד מולו ציפיות כאלה גדולות שרוב הסיכויים שלא היה עומד בהן. אמרו שאילו 8 השנים הטובות שלו היו מתקיימות, למשל, בין גיל 22 ל-30, ורק אז היה דועך לפציעות, הרי שהוא היה נזכר אחרת לגמרי. והם צודקים במאה אחוז. השער ההוא מול ארגנטינה היה כל כך גדול, שגם קריירה של 200 גולים ב-400 משחקים, על פני 8 שנים, נמחקת מהראש של אנשים, שאומרים ש"הוא לא מימש את הפוטנציאל". ככה, בקלות, מבטלים 8 שנים, 400 משחקים, 200 גולים. והדעיכה שלו הייתה כל כך מהירה, והיא קרתה עוד לפני שהוא אמור היה להגיע לשיאו, מה שעוד יותר גורם לאנשים לחשוב שמייקל אואן היה רק הבלחה רגעית בהיסטוריית הכדורגל.

אז תרשו לי לומר לכם שני דברים. א) אם הגעתם עד לכאן בטקסט, כל הכבוד. אני יודע שזה לא היה קל. ו-ב) לומר שאואן היה רק הבלחה, לומר שהיה אוברייטד, לומר שהוא לא היה סקורר מהגדולים בדורו, זה לא פחות מאשר עיוות של ההיסטוריה. עיוות שקרי ולא הוגן, שניסיתי בטקסט הארוך הזה להבהיר עד כמה אואן הספיק לפני שנגמרו לו הרגליים. אבל בעידן הטוויטר והפייסבוק והסמארטפון והיוטיוב, והמיקרו-בלוגים והסיקור 24/7, עיוותים היסטוריים כאלה קורים כל יום, כל הזמן. יותר מכל, מורשתו של אואן היא לא קורבן של הפציעות שלו, גם לא של התזמון של פריצתו או של פציעותיו. אלא של העידן בו הוא צמח, פרה-אינטרנט-בכל-בית, ושל העידן בו הוא דעך, כשכל יום אנחנו מתלהבים ממשהו אחר רק כדי לשנוא את זה שבועיים אח"כ. אבל אני לא אשכח. אני יודע. ואני זוכר. ואני מוקיר. כי אני הייתי שם כדי לעקוב, כדי להעריץ, כדי לאהוב. וכדי לכאוב, יחד איתו, באותה שנייה בה הברך שלו החליקה חצי סנטימטר קדימה מדי. באותה שנייה שידענו שזה נגמר. באותה שנייה שידענו שכל מה שנישאר איתו מעכשיו והלאה זה הזכרונות. וכפי שבטח כבר הבנתם, כאלה הוא סיפק בכמויות.

הדפס